פחות ביורוקרטיה, פחות מדידות, יותר לימודים

לכבוד שר/ת החינוך החדש/ה,

מכיוון שכל שר חדש מחפש "להטביע חותם" מהר ולהמציא רפורמות על שמו, כמי שמעורבת במערכת החינוך מספר עשורים, אציע לך שישה כיווני פעולה שעשויים לקדם באמת את מערכת החינוך.

1. כדאי לבחון אם הרעיון שאת/ה מנסה "להפיל" על מערכת החינוך כבר נוסה בעבר, מה היו הישגיו, מדוע נכשל ומה קורה בתחום זה במדינות אחרות שבהן יש למערכת החינוך הישגים גבוהים. המערכת האקדמית יכולה לספק לך מידע חשוב זה במהירות ובאמינות.

2. המחקר מצביע, למשל, על כך ששיפור בהישגים במבחנים בינלאומיים, כמו פיז"ה, תלוי בעיקר ברמת ההישגים של תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות - ולכן ההשקעה הגדולה ביותר צריכה להיות דווקא בקרב התלמידים החלשים במערכת, שמושכים אותה מטה. שיפור כזה לא ניתן לעשות בכיתות גדולות עם 40 תלמידים, בתנאים פיזיים ירודים, בעומס הוראה בלתי סביר על מורים בדרישה המוטלת עליהם בגין חוק השילוב וההכלה החדש, ובתקצוב ללומד, שקטן משמעותית מהממוצע העולמי של ה-OECD.

3. צמצם את כמות וסוגי המדידות במערכת החינוך. חשוב להמשיך להשתתף במבחני פיז"ה, אבל לא להקים בגללן ועדות לאומיות ולהכניס את המערכת לסחרור. המיצ"ב חייב לחזור להיות פנימי ואת בחינות הבגרות יש לצמצם, כדי להגדיל ל-90% לפחות את מספר התלמידים המסיימים בי"ס עם זכאות לתעודת בגרות. חשוב לאפשר להון האנושי להשכיל במערכת ההשכלה הגבוהה, שתעודת בגרות היא תנאי מקדמי להיכנס בשעריה.

4. עם תקציב ענק, שני רק למערכת הביטחון, אפשר לעשות הרבה דברים טובים. מדינות שהחליטו ללכת לכיוון של ארגון מיטבי של התקציב - העלו את רמת החינוך שלהן. הן נותנות תוכניות משלימות בשעות אחר הצהריים, ארוחות לתלמידים נזקקים, שיעורי עזר, תמיכה רגשית וחברתית ועוד.

כדי לשחרר משאבים, נחוצה תעוזה לבצע מהלכים בתוך משרד החינוך, כמו סגירת מחלקות מיותרות, צמצום המנגנון הביורוקרטי כך שיהיה קטן ואיכותי, השבת כספים רבים שזולגים למגזר השלישי ולגופים עסקיים במסגרת מיקור חוץ ופרויקטים, והגדלת האוטונומיה הפדגוגית והתקציבית של בתי הספר. 

מהלך כזה דורש ממך לתת אמון באנשי החינוך בשטח. בעצם - אין לך ברירה, כי הם המנוע של מערכת החינוך גם אם את/ה חושב/ת שאת/ה המנוע שלה.

5. לא צריך להכביר בעדויות מחקריות על המרכזיות של המורים בהצלחת מערכת חינוך. לכן, נדרשת מדיניות מורים מקיפה, נדיבה ושיטתית כפי שנעשית במדינות מצליחות בעולם. שכר ראוי, עומס עבודה הגיוני, לימודים חינם, זמן לפיתוח מקצועי בתוך היקף המשרה, אוטונומיה מקצועית רבה ומקום מכובד להעביר בו את יום העבודה. וכן, לא לשכוח לשאת את המורים על כפיך כ"בוני האומה", שעוסקים במקצוע הכי חשוב (במקום גבוה יותר מההייטק). זו גם הזדמנות ייחודית עבורך להעביר את חוק מקצוע ההוראה שאף שר לפניך לא ניסה או לא הצליח לאשרו בכנסת.

6. אחרי שקודמך התבשם בהצלחות להכפיל את מספר בוגרי חמש יחידות במתימטיקה, עכשיו נדרשת השקעה מאסיבית דווקא בבסיס הפירמידה, בגילאי לידה ועד לכיתה א'. המחקר מראה שלאוריינות קריאה, ולא למתמטיקה, יש את המתאם הכי גבוה עם צמיחה כלכלית ולכן כדאי להשקיע בתשתית השפתית וכבר בגיל הרך. יהיה לך ויכוח על כך עם שר/ת הרווחה הבא/ה ותצטרך להשקיע הרבה בהכשרת כוח אדם מקצועי במיוחד לגילאי לידה עד 3. אבל אפשר לשחרר לכך תקציבים.

לסיכום - מערכת החינוך שלנו אינה במצב גרוע, אך רחוקה מלמצות את היכולות שלה להתקדם. במקום להתפרש על פני חזית רחבה של רפורמות מבוזרות ומעצבנות, שרק יקוממו את ארגוני המורים, מנהלי בתי הספר, הגננות והמורים, תלמידים וגם הורים, עדיף להתמקד בהצעות נקודתיות שהועלו פה. אם תעשה רק חלק מהן - גם אז נעבור מתחושת הבאסה לקצת יותר סבבה.

הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית בית ברל