האנרגיה אולי ירוקה, אבל בטוח יקרה

מי מאתנו לא רוצה את עולם המחר עם אוויר נקי ושמיים כחולים? מי מאיתנו אינו פוחד מהתחממות גלובלית? ברור שכולם. כפי שברור, למשל, לצועדי "מצעד האקלים" שנערך לאחרונה בתל אביב, שהפתרון לקטסטרופה הוא הגדלת הנתח של אנרגיות מתחדשות במשק החשמל הישראלי, עד שיגיע ל-100% אנרגיה ירוקה.

הלוואי שכך היה. הלוואי שיכולנו לספק את כל צורכינו מרוח ושמש, בזול, בנוחות, ללא זיהום וללא מחירים נלווים. לצערי, אין זה אפשרי - כך מראים הנתונים. בניגוד לדעות הפופולריות, אנרגיה חלופית היא יותר יקרה משמעותית, ונתמכת רובה ככולה, בארץ ובעולם כולו, על סובסידיות ממשלתיות נרחבות. 

אין זה סוד - זה כתוב בחשבון החשמל של כל אחד מאתנו. כולנו זוכרים את ההעלאה הכואבת במחירי החשמל שהוכרזה לפני מספר חודשים. אך מי מאיתנו הבחין כי ההעלאה המיועדת באה לפצות על הסובסידיות שחברת חשמל משלמת ליצרני אנרגיה ירוקה? מעטים, שכן הנושא כמעט שלא עלה בחדשות ובתוכניות הרדיו - זה לא כל כך פופולרי לדבר בגנותו של ה"מחיר הירוק".

האנרגיה הירוקה בישראל אחראית ל-2-4% מייצור החשמל בלבד. במילים פשוטות: כל העלאת מחיר החשמל האחרונה הלכה לנתח של בערך אחד חלקי חמישים מייצור החשמל הכללי (נתח בטל בשישים, מילולית). ואנחנו אזרחי ישראל משלמים כל שנה על ה-2% האלו כמיליארד וחצי שקל נוספים.

יש שיאמרו שזה שווה את ההשקעה, מאחר שהאנרגיה הירוקה מונעת זיהום אשר ממנו מתים כ-2,000 איש בשנה. ובכן, גם אם נעשה חשבון לחוּמרה, ונניח שהאנרגיה הירוקה אחראית ל-4% מהחשמל (היא לא) וש-10,000 איש מתים בשנה מזיהום (הם לא), הרי שהחיסכון בחיי אדם היה מגיע ל-400 איש בשנה.

זה אולי מספר מרשים, אבל בחשבון קר - לא מרשים בכלל. למשל, הסבסוד בסך מיליארד וחצי שקל בשנים האחרונות הם פי 3 מתקציב סל התרופות, שמציל ומשפר ללא הכר את חייהם של עשרות אלפי אנשים כל שנה. מבחינת כדאיות כלכלית-בריאותית, התועלת באנרגיה ירוקה גם היא שולית.

כיצד זה מסתדר עם הטענה שאנרגיה ירוקה בארץ היא תחרותית במחיר? יש להבין, שגם אם המחיר שחברת החשמל משלמת ליצרני החשמל הירוק משתווה או אפילו נמוך יותר מחשמל ממקור מאובן (נפט או פחם), עדיין מגולמת בזה סובסידיה. זאת, מפני שחברת החשמל מחויבת לקנות את החשמל הירוק, ולכן יצרניו יכולים להוריד את המחיר ייצור ועדיין לשמור על מתח רווחים גדול ולטווח ארוך.

את הסובסידיה הזו סופגים כל אזרחי ישראל. וכך יוצא שמי שאינו יכול לשים על גג הווילה שלו תאים סולאריים בהשקעה של מאות אלפי שקלים (למשל, תושבי שכונות מצוקה), משלם קצת יותר כל חודש כדי להפוך את החשמל הירוק לעסק רווחי לבעלי ההון.

כשנאמני איכות הסביבה לוטשים עינהם למערב, הם מסתכלים בעיקר על גרמניה, שהשקיעה בעשורים האחרונים מעל 250 מיליארד אירו. לצד השקעה זו, הכפילה את עלות חשבון החשמל לצרכנים ומיצבה את עצמה כמדינה מובילה באירופה ביוקר החשמל, שנייה רק לדנמרק. אלא, שלמרות ההשקעה הכספית העצומה, הגיעה לירידה דומה בפליטות ובזיהום בדיוק כמו שכנתה פולין, שכמעט לא השקיעה באנרגיה מתחדשת.

ניהול מדיניות אנרגטית אינו יכול להתבסס על משאלות לב כתחליף לתכנון מציאותי, וחיוני שהציבור חייב יתוודע לנתונים (גם אם הם לא נעימים). יש להביט בנתונים נכוחה, ולהימנע מהאזנה להפחדות כגון "המצב מחייב פעולה מיידית". הנתונים מראים שהשקעה באנרגיות ירוקות - לפחות בצורתן הנוכחית - אינן משיגות את המטרה לשמה הן נועדו, ועולות כסף רב, שניתן היה להפנות למטרות ראויות אחרות. 

המדיניות זו, שלאורה החלה מדינת ישראל לפעול (ועליה נדון בכנס החירות של התנועה הליברלית החדשה ומרכז איין ראנד ישראל) - אינה כלכלית, אך מעבר לכך - היא גם אינה הוגנת מבחינה חברתית ואינה סביבתית. 

הכותב הוא פרופסור במחלקה לכימיה, אוניברסיטת בן-גוריון