"אנחנו מחליפים בינינו הודעות שמאשימות אותנו בהתקרנפות כדי לנחם אחד את השני"

כשבתאגיד השידור רצו לשדך בין קלמן ליבסקינד לאסף ליברמן, עשו להם מעין תרגיל קטן. "בחרנו אחד בשני בלי לדעת", אומר ליבסקינד. "אני בתפיסה שלי חשבתי שהציעו לי כמה אפשרויות ומהן בחרתי את אסף, ואחר כך התברר לי שיש גם צד שני לסיפור והוא בעצם זהה".

"גם לי זרקו הרבה מאוד שמות של אנשים", מאשר ליברמן, "והרגשתי שאין לי איתם הרבה עניין. וכשעלה השם של קלמן, אז הוא בעצם היה העיתונאי שהטור שלו ב'מעריב' היה בדרך כלל הראשון שהייתי שולף מערימת העיתונים בימי שישי. לרוב גם כדי לראות מה הוא כתב עליי, או איזו ביקורת הוא הכניס למראיין השמאלן מ'בוקר טוב ישראל' בגל"צ. ואגב, הוא כנראה האזין באופן אובססיבי כי הייתי מוצא את עצמי שם הרבה מאוד פעמים. אז כדי להשתיק את הביקורת אמרתי אני אחבק את קלמן אליי, ככה הוא לא יוכל לבקר אותי".

ליבסקינד: "וזה עבד".

אכן עבד. מאז יציאת התאגיד לדרך באמצע מאי 2017, ליבסקינד וליברמן מגישים מדי יום (א'-ד') את תוכנית האקטואליה המרכזית של "כאן ב" (לשעבר רשת ב'), "קלמן-ליברמן". השניים, שלא הכירו לפני אותו שידוך, שכמעט 15 שנה מפרידות ביניהם, ושהרקע התקשורתי שלהם רחוק כמרחק גל"צ מרדיו גלי ישראל, מחליפים מדי יום צ'אפחות ידידותיות עם עצמם ועם המרואיינים שהם מעלים לשידור, כאילו - סליחה על הדימוי הלא-מעודכן - הם עושים מילואים יחד כבר 30 שנה, ומקפידים לאכול תמיד מאותו המסטינג.

"אי-אפשר לשקר בדברים האלה. אם לא הייתה פה זוגיות טובה היית שומע את זה", אומר ליבסקינד. "אתה לא יכול לזייף זוגיות טובה במהלך שידור ברדיו וללכת מכות בפרסומות - זה לא עובד". וליברמן הולך עוד צעד קדימה ולא מהסס לציין שפשוט כיף לו: "אני זוכר שלפני המעבר התייעצתי עם חבר עיתונאי אם כדאי לי לעזוב את גל"צ. הגשתי שם את 'יומן הבוקר', הגשת סולו, אתה מקריא פתיחים, מראיין מפעם לפעם - וברשימת הבעד ונגד אחד הטיעונים לטובת המעבר היה שידעתי שיהיה לי יותר כיף בהגשה זוגית. ואני זוכר שאותו חבר אמר לי אז משפט די מדהים: 'כיף זה לא שיקול בקריירה'. תחשוב, זה משפט מאוד-מאוד לא נכון, ואני חושב שהתוכנית מצליחה משום שהמגישים נהנים אחד עם השני".

קלישאה מוכרת בתעשייה דווקא גורסת ש"שמח באולפן, עצוב בבית".

ליברמן: "אז אני חושב שזה הוכח כלא נכון".

ליבסקינד: "ממש הפוך".

"השנאה לביבי מגייסת הרבה אנשים לתמוך בו"

כיף-כיף, אבל בשבועות האחרונים הם עוסקים, מטבע הדברים, בעיקר במערכת הבחירות שיש מי שרואים בה את אחת החריגות והמלוכלכות שהיו כאן מאז קום המדינה. "בעיניי, מפאת גילי המקשיש, זה לא נכון לגמרי", אומר ליבסקינד. "הייתי פה ב-1981, זה היה לפחות באותה מידה. מה ששונה במערכת הבחירות הזאת הוא שאין בה שום קמפיין לאף אחד. כולם מחכים שיקרה משהו כדי להגיב עליו. הראשון מגיב, השני מגיב על הראשון, והשלישי מגיב על השני וזהו. תחשוב שאם לא היו פורצים עכשיו לסלולרי של גנץ (הראיון נערך באמצע מארס - י.כ) אז היינו שוברים עכשיו את הראש - שלושה שבועות לפני הבחירות - עם מה אנחנו פותחים את התוכנית הבוקר, אף על פי שלכאורה בתקופה כזאת היו צריכות להיות לנו עכשיו שעתיים של אקטואליה קשה".

ליברמן: "אני לא חושב שהמערכת הזאת יותר מלוכלכת ממערכות בחירות קודמות, פשוט קשת האפשרויות שלך ללכלוך נהייתה הרבה יותר מגוונת. יש לך הרבה יותר כלים להציף בהם דיסאינפורמציה. בטוויטר, בסמס, פתאום במסנג'ר (של פייסבוק), ראש הממשלה פונה באופן אישי לכאורה לאנשים שמטורגטים באופן ספציפי. מי שיידע להפעיל את הכלים האלה בצורה מתוחכמת ביותר כנראה ירוויח מזה משהו".

זה גם משנה את האופן שבו כלי התקשורת הממוסדים צריכים לפעול, לא?

"בהרבה מאוד ראיונות אתה יודע שאחד התפקידים שלך זה לאו דווקא לשאול את השאלות הכי טובות. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי שהתפקיד שלי כמראיין זה לבלום שקרים שמרואיינים אומרים. המטרה שלך בסוף זה שהמאזינים שלך יקבלו את המידע הכי אמין ומהימן, ואז אתה צריך גם לשלוט בפרטים הרבה יותר ממה ששלטת בעבר, לשלוט בכל מה שאפשר. להכיר את דפי המסרים ולדעת איפה הם טועים, או משקרים ביודעין, ואז ולדעת לעצור את זה ולהגיד 'לא, חביבי, זה לא היה'".

מאוד בולטת ההיצמדות של הפוליטיקאים לדפי המסרים שמוכתבים להם.

"אתה מסתכל לפעמים על דף מסרים של כחול לבן ואתה רואה שאלות ותשובות ברמה מאוד שטחית. ישאלו אתכם ככה אז תענו ככה, ישאלו אתכם א' תענו ב'".

מצד שני, יש גם טענה שמופנית כלפי כלי התקשורת, שמעדיפים לעסוק במה שמכונה "מרוץ הסוסים" והרבה פחות בשאלות עקרוניות כמו מצבן של מערכת הבריאות והתחבורה.

ליבסקינד: "אני אגיד משהו בעניין הזה: יש כאן איזה קושי - ועסקנו בעניין של מערכת הבריאות וכל הדברים האלה - בכל מה שקשור למתמודדים חדשים. בסוף, אם אתה רוצה להקשות על הפוליטיקאים בענייני מערכת הבריאות, לדוגמה, אתה יכול לעשות את זה בעיקר עם המכהנים כי החדשים מבטיחים הבטחות סתם. יצא לי לקרוא קצת מצעים או תוכניות של מפלגות, ובגדול זה מין הבטחות שרי אריסון כאלה. נעשה טוב, בריאות הרבה יותר טובה, זה לא רציני".

ועד כמה שאתם יכולים להתרשם, בסוף־בסוף הבוחר הישראלי ממילא יכריע לפי העניין הביטחוני והיחס לערבים כי אפשר אולי לכעוס על מצב מערכת הבריאות, אבל לא כאן נמצאות האמוציות שלפיהן שמים את הפתק בקלפי.

"אני חושב שזה נכון, אבל בסוף, אתה יודע, בוא נכבד את הבוחר. מה אני אגיד לו 'לא הצבעת לפי הנושא הנכוןן'?".

ליברמן: "לא יודע, קשה לדעת מה רוצה הבוחר הישראלי, ולראיה כמות המנדטים שלפי חלק מהסקרים משה פייגלין הולך לקבל. זה די מתעתע הסיפור הזה".

אז אולי ההצבעה היא יותר סוג של ביבי או אנטי־ביבי?

ליבסקינד: "חד-משמעית. זה מאוד הולך לשם. כבר הרבה מאוד שנים כל מה שקורה פה - אבל כל מה שקורה פה - נבחן אך ורק לפי השאלה הזאת: ביבי או אנטי-ביבי. וזה מצער, לא משנה באיזה צד אתה נמצא - של הביבי או של האנטי-ביבי".

ליברמן: "אף על פי ששלי יחימוביץ' אמרה לנו באחד הראיונות האחרונים שנתנה אצלנו משפט פנטסטי. היא אמרה ש'רק לא ביבי זה לא עניין פרסונלי'. כלומר, התיאוריה הנגדית היא שזה לא באמת ביבי או אנטי-ביבי, אלא מה ששלטון נתניהו על עשר השנים האחרונות שלו מייצג, ושכל אחד ייקח את הייצוג הזה לאן שהוא חושב".

ליבסקינד: "כן, זה הרבה יותר עמוק הסיפור הזה. אנחנו כבר לא בשלב הראשון שלו. היום, נניח, חלק גדול מאוהדי ביבי הם בעצם לא בעד ביבי, אלא יותר אנטי אנטי-ביבי. הם בשלב אחר".

ליברמן: "זו לא התמיכה בביבי כמו התנגדות לאלה שמתנגדים לו".

ליבסקינד: "השנאה לביבי מצד אחד מגייסת הרבה אנשים לתמוך בו. לו לא הייתה שנאה עזה כל כך, אלא נניח התייחסות ספציפית ונקודתית לדברים בלי האמוציות הגדולות שנגד ביבי, יכול להיות שחלק מהאנשים מהמחנה השני היו אומרים: 'אתם יודעים מה? הנקודה הזאת יכול להיות שיש בה היגיון'. וזה הולך גם לצד שני. הרי פה ושם אני מניח שביבי עשה איזה משהו טוב, לכאורה. אבל כשזה הולך למקום הקשה הזה של הקרב בין המחנות - הכול נשאר שם".

"אנחנו עיתונות לוחמת - וטוב שכך, זה תפקידנו"

כן, בסוף הכול מתנקז לנתניהו. גם על התקשורת הישראלית כבר מזמן אי-אפשר לדבר בלי לעסוק בו. הרי אפילו התאגיד שבו משדרים השניים החל בשידוריו רק לאחר מאבק ממחוזות האבסורד שהוביל ראש הממשלה, שבשיאו איים להפיל את הממשלה וללכת לבחירות (ליבסקינד: "המרואיין הראשון שלנו ביום הראשון של השידורים היה ח"כ דוד ביטן. שאלנו אותו 'אפשר להגיד שמניחים את הנשק?' והוא אמר שכן").

אחת ההתפתחויות האחרונות במלחמתו הבלתי נגמרת של נתניהו בתקשורת הגיעה עם פתיחת מערכת הבחירות הנוכחית, בדמות שלט חוצות של הליכוד שעליו מככבים ארבעה עיתונאים מרכזיים בישראל - רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', בן כספית וגיא פלג - להם הוצמד הכיתוב "הם לא יחליטו". כשהנושא עולה לדיון מתברר שכאן ליבסקינד וליברמן חלוקים בדעותיהם.

"בעיניי זה שלט לגיטימי לגמרי", אומר ליבסקינד. "נכון שאחד מהארבעה - גיא פלג - נמצא עליו קצת בטעות לדעתי. אני לא רואה אותו מביע עמדה או מביא את האמוציות שלו לעניין הזה, אלא רק חושף פרטים, אבל כל השאר זה לגיטימי. מה שהם עושים, מבחינתם הם עושים את זה בעיניים פקוחות וזו תפיסתם העיתונאית וזה בסדר, אבל הם מביאים את עצמם למקום של מאבק עם נתניהו וזה שהוא נלחם בהם בחזרה בקמפיין בחירות כזה ואומר 'לא הם יקבעו אלא אתם האזרחים, המעשים שלי, לא משנה מה' - נראה לי לגיטימי.

"אנחנו העיתונאים, בהכללה, עסוקים בלשפוט הרבה מאוד פוליטיקאים ונעלבים נורא מהר כשמישהו מעיר לנו משהו. אני אומר שאנחנו צריכים להיות עם אותה מוכנות לתקוף כמו המוכנות להיתקף. כמובן שעם קווים אדומים, כל עוד זה לא הסתה לאלימות או דברים מהסוג הזה".

הטענה היא שבמעשה הזה ובמעשים ובהתבטאויות אחרות שלו, נתניהו בעצם מייצר כאן איזושהי אווירה שדוחקת את התקשורת לעמדה בעייתית, אולי אפילו הופכת אותה ללא לגיטימית.

"אם נתניהו, בראייה שלו, אומר 'התקשורת לא הגונה כלפיי', אז מותר לו להגיד את זה. זה בסדר. אני חושב שאנחנו העיתונאים צריכים להפסיק להיות כל כך רגישים כי הפעילות שלנו היא מאוד אקטיבית. אנחנו עיתונות לוחמת - וטוב שכך, זה תפקידנו. אבל כמו שתפקידנו לא לחשוש וללכת עד הסוף עם מה שאנחנו מאמינים, ככה אנחנו צריכים להיות קצת פחות רגישים כשעונים לנו".

ליברמן: "אני מרגיש עם זה הרבה פחות בנוח מקלמן. עזוב את השלט הספציפי הזה, שידרנו בכאן 11 את נאום נתניהו מכפר המכביה. ארבעה אנשים עומדים מאחורינו - מאחוריי ומאחורי יואב קרקובסקי (הפרשן הפוליטי - י.כ) - וצועקים קריאות שאמנם היו חמורות מהן, אבל דברים כמו 'בוגדים', 'מחבלים'. עכשיו, זה לא מגיע משמיים הדבר הזה.

"אני אדם שחש שהוא הולך בבוקר ועושה את עבודתו כמו שהוא רואה אותה ומנסה להקשות על כל הצדדים. אז אני לא חושב שיחס כזה לתקשורת - אם אני התקשורת - הוא יחס ראוי. עלבון? כן, לא יודע אם עלבון, אבל זה היה מאוד לא נעים".

אם המאבק חסר התקדים שהכריז נתניהו בשנים האחרונות על השדרה המרכזית של העיתונות הישראלית רוכב בבסיסו על סנטימנט אמיתי שקיים בקרב רבים בציבור שלפיו התקשורת היא, ובכן, שמאלנית, הרי שלליבסקינד יש לא מעט מניות יסוד בביטוי הסנטימנט הזה, בכמה וכמה (וכמה) טורים וראיונות שהקדיש לאורך השנים למה שהוא תופס כחוסר איזון מובנה בתקשורת הישראלית.

הניסיון לנהל איתו דיון מחודש בנושא, על רקע תמורות שחלו בתחום בשנים האחרונות או באמצעות דוגמאות ספציפיות, לא ממש ממריא לגבהים או צובר תאוצה, אולי גם בגלל עייפות החומר משני צידי השולחן. "זה ראיון מספר 40 בחיים שלי ולא היה ראיון אחד בלי השאלה הזאת", הוא סונט בי פעם אחת. "בלי לפגוע בך, מכיוון שאני כבר 17 שנה נשאל את אותה השאלה, אז אני אענה את אותה התשובה", הוא לא פוגע בי פעם שנייה, ואם לסכם את עמדתו בנושא לטובת כל הצדדים הרי שליבסקינד מוכן להודות כי הוא "מזהה תהליכים", או ש"התהליך הוא טוב". כלומר, שהתקשורת החלה לנוע לעבר כיוון מאוזן יותר - אבל אפשר להעריך שהוא עדיין לא כתב את הטור האחרון שלו בנושא.

אסף, איך זה שבעידן כזה שבו יותר ויותר עיתונאים מביעים דעות אישיות, בין שבתוכנית שלהם ובין שברשתות החברתיות, אנחנו לא ממש יודעים מה הדעות הפוליטיות שלך?

"שתי תשובות לדבר הזה. קודם כול, כעיתונאי, אני מרגיש שיש לי יותר סימני שאלה מסימני קריאה. הרבה יותר מעניין אותי לשאול שאלות מלתת תשובות, הרבה יותר מעניין אותי לשאול שאלות מאשר להביע את דעתי. והתשובה השנייה היא שאני לא פובליציסט. קלמן - אתה יודע את דעתו, כי יש לו טור בעיתון ושם הוא מביע אותה. אני חושב שאם היית עוסק רק בקלמן מגיש הרדיו היית פחות יודע להצביע על דעתו הפוליטית.

"חבר ילדות שלי ששמע אותנו לא מזמן, והוא לא מתעניין באקטואליה בכלל, שאל אותי פעם: 'תגיד, קלמן חוץ מזה שהוא דתי הוא גם ימני?'. אז אם גם לי היה טור פובליציסטי בעיתון אני חושב שאולי היית יודע יותר מה דעותיי. המדיום הוא המסר בכל הדבר הזה".

"השיח בטוויטר הוא לא באמת חשוב"

הזוגיות הפורחת וההצלחה של השניים גם לאתגר את המרואיינים שלהם ולצאת קצת מהפינג-פונג החצי בנאלי חצי-אוטומטי שבו מתנהלים רוב הראיונות עם פוליטיקאים בתקשורת הישראלית, וגם לייצר תוכנית מהנה לשמיעה - מיתרגמים גם לנתונים נאים בסקרי ההאזנה. אם כי כאן צריך לציין שהשניים השתלבו לתוך רשת ב' שנתוניה היו גבוהים גם בעידן של טרום התאגיד. על פי נתוני סקר TGI לשנת 2018, בשעה הראשונה שלהם הם מצליחים להותיר מאחור את המתחרים מגל"צ ("נכון להבוקר") עם כ-310 אלף מאזינים לעומת כ-210 אלף בתחנה הצבאית, ואילו בשעה השנייה הם מספקים קרב צמוד לרזי ברקאי עם כ-230 אלף מאזינים, מול כ-250 אלף למתחרה הוותיק.

הנתונים הללו משמשים אותם גם כשאנחנו עוברים לדבר על התגובות שהם מקבלים, ועל השיח האוטומטי שהרבה פעמים משתלט על הרשתות החברתיות, אך בא לידי ביטוי לא רק בהן. "אני חושב ששנינו מקבלים תגובות שהן סוג של תמונת ראי מה'המחנה', או נקרא לזה 'הבייס'", אומר ליבסקינד. "אני מקבל תגובות כמו 'אסף משפיע עליו', ולהיפך. יש את זה כל הזמן".

אז אסף הדביק אותך בשמאלנות?

"הוא הדביק אותי בשמאלנות, אני הדבקתי אותו בימניות, הוא נאלם דום, אני נאלמתי דום, כל מיני תגובות כאלה".

ליברמן: "כל פעם שמשתמע מהשאלה שלך שאולי יש משהו חיובי שעשה ראש הממשלה, או ששאלת שאלות נוקבות מדי מרואיין שמגיע מצד שמאל, אז אתה קרנף שהצטרף לעדר הקרנפים שממלא את התקשורת הישראלית ומנסה להתחבב על השלטון. אנחנו מחליפים הודעות כאלה בינינו כדי לנחם אחד את השני".

זה לא מייאש?

"לא, אני לא מזהה ייאוש. לתוכנית שלנו מאזינים מדי בוקר 300 אלף איש, אנחנו מרוצים מאוד מנתוני ההאזנה, אז כל השיח הזה, כל הפיד הזה בטוויטר, מייצג פלג שהוא מאוד מאוד קטן, והוא בסדר ואני מודה שאכפת לי גם ממנו, אבל זה באמת לא חשוב. ולכן השיח לא מייאש, כי השיח מבחינתי זה ההמונים שמאזינים לתוכנית. זה הרבה יותר חשוב לי באופן אישי".

ליבסקינד: "אני באמת חושב שיש פה שוליים, ואני לא יודע כמה הם גדולים, אבל יש משמאל ומימין, ביבי ואנטי-ביבי, שלא רוצים לשמוע שום דבר שלא טוב למחנה. אני חושב/מקווה, ובאמת גם מאמין, שהקבוצה הגדולה במרכז מזהה שמקשים על זה ועל זה באותה מידה, ויודעת גם להעריך את זה וגם לשים בצד את תפיסות העולם השוליות האלה, שצריך לשאול שאלות רק את זה, או להקל רק על ההוא".

האווירה נעשית הרבה יותר מדי חיובית כשעובר אורח ניגש לשולחן בית הקפה במודיעין שבו אנחנו יושבים, משבח את השניים על התוכנית ומודיע לליבסקינד שהוא קורא את טוריו בשקיקה כבר הרבה זמן (אסף לקלמן: "ואתה אמרת לי 'שמוליק לא יגיע, הוא לא יודע למצוא את הבית קפה'"; קלמן מתעלם ופונה אליי כדי לוודא שאני מודע לכך ש"שקיקה זה בק'") ואני מחליט שחייבים לשנות כיוון.

איך הרגשתם כשקראתם את התחקיר במוסף "הארץ" על מה שזכה לכינוי "הרשימות השחורות" שכללו כמה וכמה ביטויים מעליבים כלפי עובדי רשות השידור שהיו אמורים להיקלט בתאגיד?

לרגע משתררת שתיקה.

ליבסקינד: "אסף, השם שלך מתחיל בא'. קדימה".

ליברמן: "אין ספק שזה פרסום לא נעים. לא נעים לקרוא על רשימות כאלה, לא נעים לקרוא על ביטויים לא יפים שהוטחו בעובדים, במועמדים לעבודה או בקולגות. אני לא יודע מי כתב את הדברים האלה. יכול להיות שהתאגיד היה צריך לנהוג אחרת. זה קרה בתחילת דרכו, אולי אפילו קצת לפני תחילת דרכו, לפני שקלמן ואני היינו בו.

 אלדד קובלנץ / צלם: איל יצהר

"בהנהלת התאגיד אומרים שלא נבחרו עובדים על פי הרשימות האלה. אין לי יכולת לשפוט, זה נמצא בבדיקה של מבקר המדינה. הטענות הן שנבחרו עובדים על פי מראה חיצוני? שלא קיבלו עובדים בגלל שהם מכוערים? לא בטוח ששני המרואיינים שיושבים לפניך לא מוכיחים ההיפך גם כשהם מופיעים בטלוויזיה".

ליבסקינד: "לפחות על איש אחד שמופיע שם ברשימה ועובד איתנו בתאגיד, אורי לוי, אני יכול להגיד לך שאני מאוד אוהב אותו. הוא איש מקסים בעיניי ועיתונאי והכול" .

אולי זאת בכלל רשימה די לגיטימית? חוץ מכמה כינויי גנאי לא לעניין זה בסך הכול הגיוני שלפני שמקבלים מישהו לעבודה ירצו לקרוא חוות דעת אם הוא חרוץ או עצלן או מעבר לשיא?

ליברמן: "אני רוצה לקשר את זה לנושא השלטים של ביבי. לי קשה להגיד 'עזוב, זה שטויות' אם מישהו מהאנשים ברשימה הזאת מרגיש שהמסמך גרם לו עוול ופגע בו עד עמקי נשמתו. קשה לי לבטל את זה במחי יד, ואני לא אשב כאן, בטח לא כעיתונאי בתאגיד, ואגיד 'זה שטויות, מה זה הרשימות האלה'".

ואם כבר ביקורת, מה דעתכם על הטענה שאתם לפעמים קצת זחוחים? לקחתי טרמפיסטית ביום שבו עסקתם בדוח הביקורת הפנימית עליכם, והרושם שלה היה שיש כאן ביקורת אמיתית והתחושה שמקבל המאזין היא שמבחינתכם זאת דאחקה.

ליברמן: "אני חושב שעניתי בצורה מאוד עניינית לטענות שעלו בדוח הביקורת (בנוגע לראיון שקיים עם סרבן גט ירון אטיאס אותו כינה "חרא של בן אדם ומנוול". בתגובה פנה אטיאס לתאגיד השידור וביקש שישעו את ליברמן - י.כ), זה לא היה זחוח".

ליבסקינד: "אני חושב שמישהו אחר חוץ מאסף היה אומר 'תשעה אנשים התלוננו? למה צריך בכלל את האייטם הזה?'. הרי אף אחד לא יבוא ויגיד לנו למה לא עסקתם בזה בתוכנית, אף אחד לא עוסק בביקורת פנימית עליו, והנה אנחנו עסקנו בזה".

עזבו את האייטם הספציפי, אולי יש יותר מדי דאחקות ביניכם ולפעמים אפשר פשוט להקריא את דיווחי התנועה?

ליברמן: "זה הווי. אתה יודע, זה לא שאנחנו שעתיים כל בוקר עוסקים בריבים לכאורה על מי יקריא את דיווחי התנועה. בסוף אנשים נוסעים לעבודה ויש מצב שבמשך שעתיים הם באוטו. אני רוצה שלצד זה ששאלנו את השאלות הכי נוקבות, לאנשים יהיה גם כיף בדרך לעבודה".

ליבסקינד: "מדד האצבע של התגובות מלמד שאנשים אוהבים את החיוך הזה. האם כולם? אני מניח שלא".

ליברמן: "תמיד יהיו כאלה שלא אוהבים. אני חושב שבכלל המסקנה היא שהטרמפיסטים שאתה לוקח? תבחר אותם קצת יותר בפינצטה". 

ליבסקינד על ערוץ 20: "לא בטוח שכל מי ששם מתעניין בעיתונות"; ליברמן על גל"צ: "דקל היה מפקד מצוין"

בחודשים האחרונים החל ליבסקינד להגיש תוכנית טלוויזיה יומית בתאגיד יחד עם אראל סג"ל, אך עד אמצע 2018 הוא נמנה עם פאנל "הפטריוטים" - התוכנית המרכזית של ערוץ 20. השיחה איתו, אם כן, היא גם הזדמנות לנסות להבין מדוע הערוץ בעל הקו הימני לא מצליח להתרומם, אףעל פי שעל פניו הוא נכנס לנישה פנויה ובעלת פוטנציאל מסחרי.

"אני אגיד לך את זה ככה ותחסוך לי את ההמשך", הוא נשמע לראשונה בשיחה מסויג ומהוסס. "זה לא נוח לי, עבדתי שם, התפרנסתי מהמקום, אבל יש בצמרת המקום הזה פחות מדי התעניינות בעיתונות. אני מדבר על מי ששם את הכסף בערוץ הזה, לא על הכתבים או המגישים. האמת היא שבצער רב אני אומר את זה, היה אפשר לעשות משהו יותר טוב במקום הזה".

דיברו על פוקס ניוז ישראלי.

"אבל כדי לעסוק בעיתונות צריך קודם כול לרצות לעסוק בעיתונות, ורק אחר כך כל השאר. אני לא בטוח שכל מי ששם כסף בערוץ הזה עניינה אותו עיתונות. אם אתה משקיע בכלי תקשורת, אני מצפה שקודם כול העיתונות תהיה (במרכז) עם כל המשמעויות שלה: המקצועיות, האתיות, הערכיות, הרצון לתקן עולם".

 ירון דקל / צילום: יונתן בלום

ליברמן מגיש מיומו הראשון של התאגיד את תוכנית התחקירים "זמן אמת", ולפני כן, כאמור, הגיש בגל"צ בתקופת המפקד הקודם של התחנה, ירון דקל. כהונתו של דקל עלתה לאחרונה שוב לכותרות בעקבות שורה של תצהירים שהגישו לבית המשפט עיתונאים בתחנה, ולליברמן עמדה ברורה בסוגיה. "אני מכיר את כל הדוגמאות שיש בתצהירים, בחלק מהמקרים ממש נכחתי בחדרים שבהם התרחשו האירועים האלה, ואני רואה את הדברים אחרת לגמרי. למשל, כשראש מחלקת חדשות מבקש מעיתונאי לדעת מי המקור שלו לסיפור בקנה מידה גדול ומשמעותי, לי זאת נראית דרישה לגיטימית. אבנר הופשטיין חבר שלי, אני מעריך אותו, אבל הוא הציג את זה כרצון לחשוף מקור ולהגן על נתניהו ואדלסון, והפרשנות שלי שונה לגמרי".

איך אתה חווית את עידן דקל בתחנה?

"אני חושב שהוא היה מפקד מצוין. אני הגשתי את התוכנית הכי מואזנת בגל"צ במשך 3 שנים, בזמן שדקל הוא העורך הראשי, ומעולם לא התבקשתי לראיין מישהו מסוים ולא לראיין מישהו אחר. ירון היה עובר על הליינאפים כמו שעורך ראשי צריך לעשות, וכל ההערות שלו אליי היו באמת רק תרומה לשידור".

מערוץ 20 נמסר בתגובה: "אנו שמחים על כך שהיינו הראשונים שנתנו לקלמן במה טלוויזיונית שבה הוא נהנה, כמו כל עובדי הערוץ, מחופש עיתונאי מלא. המטרה היחידה הניצבת בפנינו היא עשייתה של טלוויזיה טובה ורלוונטית הנותנת ביטוי למכלול הדעות בחברה הישראלית, גם כאלה שנדחקות זה שנים אל מחוץ לפריים-טיים של הערוצים האחרים, כמו זו של קלמן. אנו מאחלים לקלמן הצלחה רבה בתוכניתו החדשה".