כשהאב לא מעוניין בהורות שוויונית

במרבית התביעות העוסקות בקביעת המשמורת וחלוקת הסדרי השהות בין ההורים, האב עותר להורות שוויונית או קרובה לשוויונית, והאם מתנגדת. נדירים הם המקרים בהם האם היא זאת אשר תובעת כי הסדרי השהות של הילדים עם אביהם יורחבו על-ידי בית המשפט, והאב מתנגד לכך, אך זוהי בדיוק התביעה אשר נדונה השבוע בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים.

האם והאב התגרשו בשנת 2016 לאחר 10 שנות נישואים, במהלכם נולדו להם 3 ילדים, אשר לעת הגירושים מלאו להם 7, 5 ושנתיים. בהסכם הגירושים הסכימו ההורים כי המשמורת תינתן לאם, והאב יפגוש בילדים פעם בשבוע בין השעות 16:30 ל-20:00. כעת, בחלוף 3 שנים, האם ביקשה כי הסדרי השהות של האב יורחבו בהתאם להסדרים המקובלים כיום, כלומר שהילדים יבקרו בבית האב וילונו אצלו פעמיים בשבוע בימי חול ובכל סוף שבוע שני.

האב התנגד להרחבת ההסדרים, בטענה כי הוא לא יוכל לעמוד בהיקף כזה של מפגשים עם ילדיו, מאחר שהוא מובטל ומתגורר עם אביו. תסקיר רשויות הרווחה תמך בעמדת האם, בציינו כי ממפגש עם הילדים עולה כי הם משוועים לקשר חם והדוק יותר עם אביהם, אך הוא זה שאינו מעוניין בכך ולמעשה אינו טורח לעשות דבר על-מנת לאפשר קשר אמיתי, בריא ותקין עימם. מעבר למפגשיו החד-שבועיים עם הילדים, האב אינו מגלה עניין בחיי הילדים, אינו מעורה במסגרות החינוך שלהם ובכלל אינו פנוי אליהם מבחינה רגשית.

לבית המשפט אין ספק כי טובת הילדים היא הגדלת מעורבותו של אביהם בחייהם והידוק הקשר ביניהם, וכי התירוצים שהאב הציג בפני בית המשפט, בדבר קשיים אובייקטיביים המונעים ממנו לשמש כאב מעורב בחיי ילדיו, אינם מחזיקים מים. השאלה היא האם ניתן בכלל לכפות על הורה קשר אמיתי עם ילדיו כשהוא עצמו אינו מעוניין בכך ואינו מגויס לנושא.

בית המשפט פסק כי מבחינה משפטית בוודאי שניתן היה לחייב את האב להלין את ילדיו בביתו פעמיים בשבוע, גם בניגוד לרצונו, מאחר ששהות ילדים עם הוריהם היא זכות טבעית של הילדים, העומדת כנגד חובה של ההורים ואינה תלויה ברצונם הטוב של ההורים. לזמני שהות סדירים ותקינים עם שני ההורים יש חשיבות עליונה להתפתחות תקינה של קטינים, לגיבוש זהותם וליכולתם לבנות קשרים זוגיים והוריים בעתיד.

עם זאת, להבדיל מהפן המשפטי התאורטי, מבחינה מעשית יהיה קושי גדול לאכוף על האב לקיים הסדרי שהות שהוא אינו מעוניין בהם. בית המשפט אף התייחס לנזק העצום העלול להיגרם לילדים, אם ייאלצו להמתין לשווא בעיניים כלות לאביהם, והוא לא יגיע לאסוף אותם לביתו. יתר על כן, גם אם בית המשפט היה מצליח לחייב את האב להתראות עם ילדיו בהיקפי זמן משמעותיים יותר, הוא לא יכול לחייבו לאהוב אותם, לגלות עניין אמיתי בחייהם וברגשותיהם ולקיים עימם יחסי הורה ילד חמים ואמיתיים.

לכן בית המשפט פנה גם במקרה זה לאפשרות הכמעט יחידה העומדת בפניו, והיא לפצות את האם על הנטל העודף שהיא נאלצת לשאת בגידול הילדים בשל מחדליו של האב, ולהעניש את האב באמצעות פגיעה בכיסו. במקרה זה בשל מצבו הכלכלי של האב, בית המשפט חייבו לשלם לאם דמי טיפול בסך 800 שקל בחודש בלבד כפיצוי (וגם לגבי סכום זה קיים ספק רב אם היא תצליח לגבות אותו). בה-בעת, בית המשפט הותיר לאב את הפתח לבטל את החיוב, אם יתעשת ויקבל על עצמו מעורבות גדולה יותר בחיי ילדיו.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il