לפני 45 שנה, מארס 1974, בעל טור ב"מעריב" ציין בקורת-רוח מיוחדת כי "ישראל נגמלה ממחלת ילדות, שערבבה אינטרס לאומי בעקרונות ערטילאיים": היא העלתה את ייצוגה הדיפלומטי בדרום אפריקה של האפרטהייד לרמת שגרירות.
הפרשן הוותיק ליחסים בינלאומיים, שאול בן חיים, כתב אז כי עד אותו הזמן היחסים עם משטר המיעוט הלבן "לא התפתחו כראוי בשל עקרונות נעלים שאנו אמונים עליהם. ערבבנו עקרונות אלה בצרכים הפרגמטיים של המדינה ויחסי החוץ שלה". חודשיים אחר כך ישראל מינתה את שגרירה הראשון בפרטוריה, דיפלומט מלוטש וכבד ראש, יצחק אונא. גם דרום אפריקה מינתה שגריר ראשון בתל-אביב.
חודשים אחדים אחר כך התפאר אונא, שהוא מיהר לרכוש שליטה בלשון האפריקאנס, כדי שיוכל לדבר עם הממשלה הלבנה בלשונה. איכרים אפריקנרים, שלא נחשדו באהבת יהודים, כתבו אליו לברך אותו בהתרגשות על ראיון טלוויזיה, שהוא העניק בלשונם.
בסוף השבוע הודיעה דרום אפריקה כי היא מבטלת את שגרירותה בתל-אביב. בזמן כתיבת הרשימה הזו לא היה ברור מה יהיה גורלה של שגרירות ישראל בפרטוריה. אתר הרשת של השגרירות ועמוד הפייסבוק של השגריר נמנעו מלהזכיר את ההתפתחות הזו, או להגיב עליה. הדעת נותנת שהדיפלומטים הישראליים ינמיכו את ראשיהם בתקווה שהסערה תשכך. אתר רשת רדיקלי בדרום אפריקה, Daily Maverick, מביע את התקווה ששגריר ישראל, ליאור קינן, יגורש.
ההפך מברזיל
אין כמובן כל דמיון בין שתי הדרום אפריקות. בזו של היום, זה 25 שנה, שולט הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC). ב-1974 הוא עמד מחוץ לחוק, ומנהיגיו היו חבושים בבית סוהר מבודד. הבולטים שבהם נידונו ב-1964 למאסר עולם עם עבודת פרך. ביום חמישי שעבר הודיעה שרת החוץ של דרום אפריקה, בעצמה בתו של אחד המנהיגים החבושים ההם, כי מעתה דרום אפריקה תחזיק בישראל רק "משרד קישור", שהמנדט המצומצם שלו יהיה טיפול בעניינים קונסולריים וב"יחסים בין העמים", לא בין הממשלות.
זה אינו ניתוק מלא של היחסים, אבל זו מהלומה מדינית ומוסרית מן המדרגה הראשונה. שבוע לאחר ביקורו של נשיא ברזיל בישראל אפשר להגיד על האקט הדרום-אפריקאי שהוא "ההפך מברזיל". דרום אפריקה נהנית מעמדת מנהיגות באפריקה ובין הארצות המתפתחות. העמדה הזו נובעת גם מחשיבותה האובייקטיבית, גם מעוצמתה הכלכלית (השנייה בגודלה באפריקה לאחר ניגריה), גם ממעמדה המוסרי. מפלגת השלטון שלה ניהלה במשך חצי מאה את המאבק נגד האפרטהייד.
יש קשר ישיר בין ההיסטוריה של המאבק ההוא לבין הורדת דרג היחסים. היגמלותה של ישראל מ"מחלת הילדות" כדברי דרום אפריקה הפכה אותה כמעט בן-לילה לבעלת ברית מדינית וצבאית של משטר המיעוט הלבן. היא אמנם חזרה והכחישה שיש לה יחסים צבאיים, אבל ב-1987 פקעה סבלנותה של ארה"ב (תחת הנשיא רונלד רייגן), והיא חשפה ברבים את פרטי היחסים. הם היו הפרה של סנקציות בינלאומיות, שהטילה מועצת הביטחון של האו"ם על דרום אפריקה.
בן גוריון, בחצות
מחוץ להכחשת הקשרים הצבאיים, ישראל לא ניסתה כלל להיות דיסקרטית. הפרופיל של יחסיה עם דרום אפריקה הוקפץ במהירות. שנה אחת לאחר מינוי השגריר הראשון, ראש ממשלת דרום אפריקה הגיע לביקור בישראל. הביקור תואר "פרטי", מסע עלייה לרגל למקומות הקדושים לנצרות. אבל כאשר האורח נחת בנמל התעופה בן גוריון סמוך לחצות, ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ יגאל אלון המתינו לו. לימים ייאמר שבמהלך הביקור ההוא סוכמה "ברית אסטרטגית".
ישראלים לא-רשמיים התחילו למלא תפקיד בולט באחד הפרויקטים החשובים ביותר של האפרטהייד: הבנטוסטנים, או מדינות-הדמה השבטיות שהמשטר הקים כדי שיוכל לטעון כי בדרום אפריקה אין עוד שחורים, או שהם אזרחיהן של מדינות זרות. איש לא הכיר במדינות-הדמה, גם לא ישראל; אבל מנהיגי אחדות מהן היו אורחים תדירים בתל-אביב. אחת מהן אפילו החזיקה שגרירות לכל דבר ברחוב הירקון בתל-אביב.
חודשיים לאחר ביקורו של ראש ממשלת דרום אפריקה בארץ פרצו מהומות בערי המושב של השחורים. באחת מהן, סווטו, מעברה ענקית ליד יוהנסבורג, המשטרה הלבנה ירתה והרגה כ-400 תלמידי בתי ספר שחורים. המהומות התפשטו גם לערים אחרות, ובישרו פאזה חדשה במאבק נגד האפרטהייד. בהשראתן התחילה טבעת של חרם פוליטי, צבאי וכלכלי להתהדק סביב צווארה של דרום אפריקה. תנועה גדולת ממדים לטובת משיכת השקעות מדרום אפריקה התפשטה בצפון אמריקה ובמערב אירופה. היא אגב מקור ההשראה הגלוי והישיר של BDS, תנועת ההחרמה נגד ישראל.
"סוג של קולוניאליזם"
אין זו הגזמה להגיד שחשבון דמים נפתח אז בין הקונגרס האפריקאי הלאומי לבין ישראל. כאשר שוחרר לבסוף המנהיג הבולט ביותר של הקונגרס, נלסון מנדלה, מן הכלא, בתחילת 1990, הזר הראשון שפגש היה יאסר ערפאת (בזמביה השכנה). מנדלה הכריז אז, שישראל מייצגת "סוג מיוחד של קולוניאליזם". לא היה קושי לנחש שהוא מתכוון לקולוניאליזם-בלי-ארץ-אם, ממש כמו האפריקנרים בדרום אפריקה. בניגוד לבריטים באפריקה ובהודו, בניגוד לצרפתים באלג'יריה ולבלגים בקונגו, לאפריקנרים לא היה לאן לחזור. הם ישבו בדרום אפריקה 300 שנה ויותר.
מנדלה היה איש פיוס ושלום. בניגוד להרבה מפעילי ארגונו, הוא לא האמין בענישה ובנקמה, לא בתוך דרום אפריקה, ולא מחוצה לה. השגריר הראשון של ישראל בדרום אפריקה לאחר נפילת האפרטהייד היה אלון ליאל, שעשה מאמץ הרואי להגיע אל ההנהגה החדשה. הוא רשם הצלחות לא מבוטלות, לפחות במישור האישי.
אבל ימי מנדלה הסתיימו, ורוח רדיקלית קנתה שביתה בשורותיה של מפלגת השלטון. הזדהותה עם הפלסטינים מעולם לא הוטלה בספק. ממשלתה הייתה אחת הראשונות בעולם שהרעיפה ידידות על חמאס. נציגים של חמאס ביקרו בפרלמנט הדרום-אפריקאי, שרים דרום-אפריקאים הגיעו לעזה.
סיריל התמהמה
בדצמבר 2017 קיבלה ועידת המפלגה החלטה מפורשת לסגור את שגרירותה בישראל, או לפחות להנמיך את דרג הייצוג. החלטות המפלגה מחייבות את נציגיה בממשלה, אבל בעניין הזה ההוצאה אל הפועל התמהמהה מאוד. היה ניכר בנשיא הרפובליקה, סיריל ראמאפוסה, שהוא אינו נלהב. אבל צרכים ארגוניים ופנימיים כפו עליו להחליט.
סביר להניח כי אין זה צירוף מקרים שההחלטה נופלת ערב הבחירות הכלליות בדרום אפריקה. הן ייערכו בדיוק בעוד חודש בנסיבות קודרות למדי. דרום אפריקה שקועה עד צוואר בפרשות שחיתות מסמרות שיער, שבהן מעורבים מנהיגים של הקונגרס, כולל קודמו של ראמאפוסה בנשיאות, ג'ייקוב זומה. דרום אפריקה מתמודדת גם עם גל של אלימות נגד עובדים זרים מארצות אחרות באפריקה. אין זו אלימות גזעית. שחורים הם הפוגעים בשחורים. הניתוק מישראל לא ישנה את המשוואה, אבל אולי יעזור במקצת להנהגה פוליטית, הלהוטה להניח את דעתם של הרדיקלים. נציגים של יהודי דרום אפריקה מוחים על ההחלטה, וחושבים שהיא משקפת "סטנדרטים כפולים". אבל הכרזה כזאת מחמיצה את הלקחים. ישראל לא הצליחה להעמיד את יחסיה עם דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד על יסודות חדשים. משום מה היא חשבה שתוכל לקבל נורמליות אם לא אהבה. היא הועמדה בסוף השבוע שעבר על טעותה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
