תושבי שדרות ות"א שווים בקלפי, אבל לא בחיים עצמם

"יש פה ילדים במדינת ישראל, שנולדים שווים, כמו הילדים שלך ושלי, רק אין להם הזדמנות שווה. אפשר לכתוב ליד תעודת הלידה מה הם יהיו - זה לא יכול להיות! הרי כל אחד יכול להיות מומחה לסייבר".

הדובר הוא רא"ל במיל' גבי אשכנזי, מראשי מפלגת כחול לבן, ששימש עד כניסתו לפוליטיקה כיו"ר קרן רש"י. אשכנזי דיבר על בעיה כבדת משקל במדינת ישראל: המוביליות החברתית הנמוכה בישראל בקרב מי שלא נולד למשפחה הנכונה או ביישוב הנכון. כולם ילכו לקלפי ביום שלישי הקרוב. שווים בפני החוק, קולו של כל אחד מהם שקול לזה של האחר. בחיים עצמם, מדינת ישראל קצת פחות שוויונית, ורמת אי-השוויון במדינה היא מהגבוהות ב-OECD. הזכות להצביע זהה, סיכויי ההצלחה בחיים משתנים מאדם לאדם, בהתאם לאזור המגורים, קבוצת האוכלוסייה שהוא משתייך אליה, מצבם הכלכלי של הוריו ועוד.

בשנים האחרונות מבינים יותר ויותר כי המדינה צריכה לעשות יותר כדי לשפר את המוביליות החברתית בישראל, כלומר את המעבר בין אשכולות כלכליים-חברתיים. זה בא לידי ביטוי בתקצוב דיפרנציאלי (מצומצם) במערכת החינוך, בחלוקת משאבים בין רשויות חזקות לחלשות, במענקים שמקבלים רופאים שיעתיקו את מקום מגוריהם לפריפריה ועוד. למרות זאת, קשה להגיד שהממשלה שמה את המשימה הזאת בראש סדר העדיפויות שלה.

בעוד מספר שבועות תוקם ממשלה חדשה בישראל, יגובשו קווי היסוד שלה וייחתמו הסכמים קואליציוניים. האם זאת יכולה להיות הזדמנות לשים את הנושא במוקד העניינים? קשה להגיד. אם לא שומעים קולות כאלה במערכת הבחירות עצמה, מדוע שהמפלגות יתעקשו על כך כתנאי לכניסתן לממשלה? בקרן רש"י סבורים אחרת: לתפיסתם זהו העיתוי הנכון לקדם את הנושא - להשיג את התחייבות המפלגות לפני הבחירות, ואז להמשיך לקדם זאת בזמן המשא ומתן הקואליציוני, כי מה שלא יהיה בהסכמים, לדעתם, כנראה לא ייצא לפועל.

 מיכל כהן / צילום: ניב אהרונסון

בימים אלה נפגשת מנכ"לית הקרן, מיכל כהן, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך, עם ראשי המפלגות ומנסה לרתום אותם למהלך רחב, שבמסגרתו הממשלה - כולה, ולא רק משרד כזה או אחר - תירתם לקידום הנושא. במסגרת המהלך, הצליחה כהן להיפגש, עד כה, עם רוב ראשי הסיעות כגון: נפתלי בנט (הימין החדש), אבי גבאי (עבודה), בני גנץ (כחול לבן) ויעקב ליצמן (יהדות התורה) כדי להציג בפניהם את המתווה, ולהחתים אותם על אמנה לקידום מוביליות חברתית בישראל. מכיוון שהמהלך עדיין בעיצומו, בקרן לא רצו לציין איזו מהמפלגות עדיין לא הביעה את תמיכתה. בקרן מציינים כי אשכנזי, היו"ר עד לא מכבר, לא היה מעורב בגיבוש התוכנית.

נייר המדיניות שהקרן מקדמת מול הפוליטיקאים מבוסס על עבודה שעליה שקדו בקרן בחודשים האחרונים, ובמסגרתה ריכזו מסקנות של דוחות רבים מהארץ ומהעולם, הוציאו מהן את המסקנות הרלוונטיות והכינו תוכנית פעולה. העבודה מתבססת על ראיונות ומפגשים עם עשרות מומחים מובילים בארץ ואנשי מקצוע בתחומי הרווחה, הכלכלה והחינוך. בין המומחים יש חוקרים, בכירים במשרדים ממשלתיים, אנשי עמותות וכו'. בקרן גיבשו שורה של המלצות במספר נושאים, אך הם יודעים כי יהיה קשה לגרום לממשלה העתידית לאמץ את התוכנית במלואה, ולכן בחרו להתמקד בשלושה צעדים: הצבת המוביליות החברתית כיעד לאומי, תוך שילוב כוחות של הממשלה והחברה האזרחית; יישום תקצוב דיפרנציאלי בכל השירותים החברתיים לאזרח; והרחבת אחריות המדינה לחינוך בגיל הרך.

גם תואר אקדמי שווה פחות בפריפריה

עוד לפני שעוסקים בהמלצות, צריך קודם כול להבין את הבעיה עצמה - מוביליות חברתית נמוכה. הפערים מתחילים כבר לפני גיל שנתיים: תינוקות עם אמא משכילה הצליחו יותר במבחנים קוגניטיביים; רק כ-20% מתלמידי האשכול החלש השיגו בגרות שתאפשר להם להתקבל לאוניברסיטה, לעומת כ-90% מתלמידי האשכול החזק; במרכז הארץ יש שני מקרי מוות לכל אלף לידות, לעומת 5.4 מקרי מוות בדרום הארץ - דוגמאות אלה ועוד מופיעות בנייר המדיניות של רש"י ונועדו להראות איך נוצרים הפערים החברתיים.

ואולם הבעיה היא כאמור לא רק היווצרות הפערים החברתיים, אלא העובדה כי אין שוויון הזדמנויות אמיתי שמאפשר לילד "להתנתק" ממקום המגורים ומהמעמד הכלכלי שבו גדל. "מוביליות חברתית אינה זהה לאי־שוויון כלכלי והיא גם לא מלחמה בעוני, אלא אתגר בפני עצמו", מדגישה כהן. בקרן התבססו על מחקר של אורן הלר מביטוח לאומי, שפורסם ב-2017, וכן על עיבוד נוסף לנתונים שהלר ביצע במיוחד לצורך נייר המדיניות. במחקר בחן הלר את הקשר בין שכר האב לשכר הילד - בממוצע, עלייה של 1% בשכר האב מובילה לגידול של 0.276% בשכר הילד. ילד יהודי לא חרדי שגדל להורים בעלי הכנסות הנמוכות מהחציון צפוי להגיע לאחוזון שכר 0.517, לעומת 0.36 ו-0.33 של ילד ערבי וילד חרדי בהתאמה.

ואולם הבעיה בישראל היא לא רק רמת המוביליות החברתית, אלא הפערים במוביליות בין האזורים השונים בארץ, או יותר נכון, בין מרכז לפריפריה. ככל שמתקרבים למרכז הארץ כך הסיכוי של אדם לשפר את מצבו הכלכלי הוא גבוה יותר. "הגיעה השעה לקבוע מדיניות ברורה בנושא, שמטרתה - ניפוץ המשוואה שלפיה גורלם של ילדים נקבע לפי המקום שבו הם נולדו או רמת ההשכלה וההכנסה של הוריהם. עומק הפערים, והתחושה שאין עתיד טוב יותר עבור ילדים אלה, יוצרים מצב נפיץ שעלול להוביל לשבר חברתי", אומרת כהן.

כדי להראות את עומק הבעיה הציג הלר שורה של פילוחים שמשווים בין אזורים שונים בארץ. הפילוחים מראים כי גם בניכוי הערבים והחרדים, המוביליות בפריפריה נמוכה יותר. למעשה, גם אוכלוסיות חזקות שפועלות בפריפריה יתקשו יותר לשפר את מצבן הכלכלי.

הלר מציין כי מוביליות נמוכה יותר קיימת במידה כלשהי גם כאשר בוחנים בעלי תואר אקדמי. "הבעיה נעוצה גם בהזדמנויות שונות בשוק העבודה שאליהן נחשפים אנשים שגדלו בפריפריה. זה יכול להיות היעדר מיומנויות מתאימות לשוק העבודה או היעדר קשרים מתאימים - חוסרים שיהיו לאנשים מרקע כלכלי-חברתי חלש בהסתברות גבוהה מחבריהם בעלי רקע חזק", אומר הלר. "באופן כללי יותר, ילדים למשפחות דלות אמצעים חווים לאורך החיים חסכים שונים שמצטברים לפערים בהישגים וביכולות עתידיים בהשוואה לילדים שלא חוו מחסור דומה, כדוגמת נקודת הפתיחה הפחות טובה בשוק העבודה אפילו של אלה שלמדו באקדמיה. ולכן יש קשר בין אי-שוויון כלכלי לאי-שוויון בהכנסות", הוא מוסיף.

 המקום שבו נולדת

"להכריז שהילד עצמו חשוב לא פחות מעידוד התעסוקה"

"היעדר מוביליות תעלה למשק הרבה כסף בעתיד, פעם אחת בשל פגיעה בהכנסות, בפריון ובצמיחה כתוצאה מאי טיפוח כישרונות, ופעם שנייה, בשל ההוצאות הגבוהות על שירותי רווחה וקצבאות עבור אלה שלא הצליחו לשפר את מצבם", אומרת כהן. "המציאות מראה שמשפחות מהעשירון העליון מוציאות פי חמישה על פעילויות פנאי כגון תרבות, בידור וספורט ממשפחות בעשירון התחתון. הפערים החברתיים והכלכליים בחברה הישראלית משפיעים באופן ישיר על יכולתם של הורים לטפח את ילדיהם ולהשקיע בהם וכתוצאה מכך ההתפתחות וההישגים של ילדים למשפחות עניות נפגעים במידה רבה", היא מוסיפה.

הקרן, שהוקמה ב-1984, מפעילה שלל תוכניות בתחום, בשיתוף עם גורמים נוספים ומציגה עקרונות מנחים, שבאמצעותם גם ניתן להבין את נקודות התורפה בישראל: ראייה מערכתית, רצף גילי, רצף טיפולי, קביעת יעדים ומדדים שמהם ייגזר תהליך העבודה, חיזוק הרשויות המקומיות, וביצוע תוכניות ומתן שירותים רק אם ניתן לקיים אותם לאורך זמן.

בקרן מסבירים כי כבר היום קיימים בישראל לא מעט חוקים, תוכניות ויוזמות שעוסקים בנושא, אך הן אינן מסונכרנות. לתפיסתם, האתגר הגדול בטמון בשיתוף פעולה בין כל השחקנים המרכזיים, וכן ביצירת רצף טיפולי. לכן ההמלצה הראשונה שלהם היא הקמת גוף מוביל למוביליות חברתית במשרד ראש הממשלה, שיוביל גיבוש של מפת דרכים ויחבר בין המשרדים והשחקנים השונים.

בסך הכול גיבשו בקרן שמונה המלצות, שכוללות כ-35 צעדים. לגבי כל צעד מצוין על איזה גילאים הוא משפיע. למשל, הארכת חופשת לידה רלוונטית לגיל הרך, אך תקצוב דיפרנציאלי של כל השירותים החברתיים רלוונטי לכל הגילאים.

עקב האכילס של התוכנית שמציגים ברש"י היא שבקרן לא הצמידו להצעות המדיניות את העלויות שלהן.

"כולם יודעים את העלויות. למשל, עלות התוכנית לחינוך לגיל הרך היא 7-6 מיליארד שקל, אומרת כהן. "אז למה לא נתתי את ההערכה? כי המדינה יודעת אותה. בכל מקרה, אחריות המדינה היא גם לא רק לתת כסף, אלא לתת רצף חינוכי, שזה אומר שמשרד החינוך יהיה אחראי על החינוך מגיל לידה, והמשמעות היא להכריז שהילד עצמו חשוב לא פחות מעידוד התעסוקה".

ואולם כך משאירה רש"י את הדיון בסוגיה העקרונית (והחשובה) של אחריות המדינה, אך לא מאפשרת לתעדף בין ההמלצות השונות על סמך החשיבות והעלויות שלהן. העלות של חלק מההמלצות היא יחסית נמוכה - כמו למשל חשיפה לאקדמיה בשלב התיכון - אך המלצות אחרות מצריכות חשיבה מקיפה בגלל עלות יחסית גבוהה או לא ידועה. כמה למשל יעלה להפוך את העבודה בחינוך בלתי פורמלי לעבודה מועדפת או להעניק הלוואות לסטודנטים לצורך שכר לימוד?