כל טעויות הקריירה נעשות מבחירה

כמעט 100% מטעויות הקריירה האסטרטגיות נעשות מתוך בחירה ולא כתוצאה ממצב של אין-ברירה, להוציא כשמדובר במצבי קיצון כמו מחלה מתמשכת הנוחתת על העובד או על מי מבני משפחתו, ומחייבת פשרות קריירה ארוכות טווח. בכל המצבים האחרים טיעון חוסר הברירה (שהוא מההסברים הנפוצים שאנשים מספקים לטעויות הללו) איננו אמיתי, גם כאשר האילוץ שעומד מאחוריו הוא אמיתי לגמרי.

פשרה קטנה - טעות גדולה

המצב הנפוץ ביותר הוא פיטורים, בהחלט סיטואציה אמיתית של אין-ברירה, שהרי רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם שלא להתפרנס לאורך זמן, ועל כן הם נאלצים להתפשר על תפקידים שברור כי לא היו בוחרים בהם אלמלא פוטרו. רק שמפה והלאה קורה תהליך הפוך - ככל שהפשרה יותר קטנה עולה הסיכוי שהפגיעה בערך השוק תגדל. מדוע? כי ככל שהפער בין התפקיד הקודם לתפקיד הפשרה הוא יותר גדול המוטיבציה להמשיך ולחפש תפקיד טוב יותר עולה, ולהפך. כלומר, מי שעשה פשרה יותר קטנה רוב הסיכויים שהיא תהפוך לקבועה, וכמוה הפגיעה המתמשכת בערך השוק שלו, שכן התפקיד האחרון הוא שנושא על גבו את תמצית ערך המותג של עובדים ומנהלים בשוק העבודה. זאת להבדיל ממי שמלכתחילה התפשר על תפקיד נחות בידיעה שהוא זמני, והמשיך לחפש עד שמצא תפקיד דומה לזה שממנו פוטר, ואפיזודת הפשרה נעלמה כלא הייתה.

דוגמה קיצונית אבל בהחלט מייצגת של שני מנהלים שפוטרו במהלך התייעלות באותה החברה. האחד, שלא היה זכאי לדמי אבטלה ולא יכול היה להרשות לעצמו יום אחד בלי פרנסה, עבד 7 חודשים בחלוקת עיתונים עד שמצא תפקיד מקביל, ואילו השני התפשר אחרי מספר חודשים על תפקיד ניהולי בחברה בעייתית אבל התמיד בו, במקום להמשיך לחפש חלופה, מה שחיבל מהותית בערך השוק שלו ובסיכוי לשחזר את התפקיד האחרון.

מסירים אחריות על הבחירה

במילים אחרות, גם למי שפוטר ונאלץ להתפשר כדי להמשיך ולהתפרנס עדיין יש את הברירה להחליט האם הפשרה תהיה זמנית או שתהפוך לטעות אסטרטגית, אלא אם מדובר במי שכבר נמצא בשלב הנסיגה בקריירה. אותו הדבר לגבי מי שטוען שנתקע בתפקיד לא טוב "לא באשמתו" ("הבטיחו לי הרים וגבעות, ורק כשהתחלתי לעבוד, הבנתי שרימו אותי"), משל מדובר בחתונה קתולית, ואפילו כשמדובר באילוצים שהם תוצאה של שינוי בסגנון החיים, כמו הורות למשל, המובילים לעתים קרובות לפשרה על תפקידים פחות איכותיים. גם כאן לא מדובר במצב של אין-ברירה אלא של שינוי שעושה אדם בסדר העדיפויות שלו, שהוא לגיטימי לגמרי, ובלבד שלא יוגדר כחוסר ברירה.

מדוע? כי בכל פעם שאנשים מגדירים אילוצים כמצבי אין-ברירה שבעקבותיהם נכפתה עליהם בחירה כלשהי, הם בעצם מוותרים על האפשרות לשנות או לתקן אותה, עד כדי הסרת אחריות על הבחירה. יתרה מכך, מי שמסיר מעצמו את האחריות קרוב לוודאי שינהג באופן דומה גם בעתיד, ובהקשר של קריירה המשמעות היא כמעט תמיד סדרת טעויות שממנה כבר הרבה יותר קשה להתאושש. מה שמוביל אותי ישירות למצבים הנתפסים כמצבי אין-ברירה כשבפועל מדובר יותר בתירוצים מאשר באילוצים. למשל, אנשים שעוזבים מקום עבודה בטרם מצאו את התפקיד הבא בטענה שאין להם זמן לחפש עבודה במקביל לעבודה (הרוב המכריע של האנשים מחפשים ומוצאים עבודה תוך כדי עבודה), או לחלופין שהם לא יכולים להסתכן שיגלו כי הם מחפשים בחוץ (מקסימום יפטרו אתכם, אז למה להתנדב?), ושאר תירוצים לא רציניים.

רוב הטעויות יזומות

האם מרבית טעויות הקריירה נובעות מתפיסה שגויה של סיטואציות ופירושן כמצבים של אין ברירה? ממש לא. רוב הטעויות האסטרטגיות הן תוצאה של מהלכים יזומים שנתפסים כקידום (שכר גבוה יותר, הגדרת תפקיד בכירה יותר וכו') כשבפועל מדובר בנסיגת קריירה שמובילה לפגיעה מהותית בערך השוק ובפוטנציאל הקידום העתידי, כפי שהסברתי בהרחבה בטור לא מתקדמים במעבר בין חברות.

לכן לפני כל מהלך קריירה, יזום או כזה שנכפה עליכם, בררו היטב מה ההשפעה שלו בטווח הארוך. רק כך תוכלו לשמר את ערך המותג ולמנוע מצב שבו החלטה/שגיאה טקטית תהפוך לטעות אסטרטגית בלתי הפיכה. בהצלחה.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com