הילד יחליט היכן הוא ילמד

במקרים שבהם ההורים חלוקים ביניהם בנוגע למוסד החינוכי בו ילמד ילדם, ההכרעה עוברת לפתחו של בית המשפט. מרבית המחלוקות מתעוררות כאשר מדובר במסגרות חינוך בעלות אופי שונה, לדוגמה בית ספר דתי לעומת בית ספר חילוני או חרדי, ובמסגרת ההכרעה נידונים שיקולים שונים, לרבות אורח החיים בבית ובמשפחה המורחבת וכן, במידה מסוימת, גם רצונו של הילד.

מעמדו המשפטי של הילד להביע את דעתו ולהיות מעורב בהליך המכריע את גורלו, מעוגן באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד ומיושם תדיר בבתי המשפט לענייני משפחה, במיוחד כשמדובר על ילדים מגיל 10 ומעלה.

פסק דין, שפורסם השבוע מטעמו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מגלה כי זכויות הילד מכובדות כיום גם בערכאות אלה, אפילו במקרים שבהם רצון הילד אינו תואם את האינטרס הדתי.

במקרה הנדון, ההורים ניהלו אורח חיים חרדי, וחלק מילדיהם סבלו מבעיות קשב וריכוז, שהמוסדות החרדיים לא היו ערוכים להתמודד עימם, וכתוצאה מכך הילדים נכשלו בלימודיהם ופיתחו תסכולים קשים. אחד מילדים אלה היא בתם בת ה-14, אשר הכריזה מרד וסירבה להמשיך ללמוד באולפנה החרדית, שרמת הלימודים הגבוהה בה לא התאימה לה.

הבת ביקשה לעבור ללמוד בבית ספר אחר, אשר יכול לספק לה תמיכה לימודית, אך רמתו הדתית נמוכה יותר ביחס לאולפנה, ומכאן התנגדותו של האב לרישומה לבית ספר זה. התוצאה היא שמאז תחילת שנת הלימודים ובמשך חודשים ארוכים הבת יושבת בבית ואינה נמצאת בשום מסגרת לימודית, עד להכרעת בית הדין הרבני.

אם האב קיווה לקבל תמיכה מבית הדין הרבני בשל עמדתו בעד חינוך חרדי אדוק, וציפה כי בית הדין יחייב את הבת ללמוד באולפנה - הוא התאכזב. בית הדין הרבני קיבל את עמדת הילדה וקבע כי אין אפשרות אמיתית לכפות על נערה בגיל זה ללמוד במקום שאין היא רוצה בו.

בית הדין מצא תמיכה לגישתו המתחשבת בעמדת הילדה הן במקורות המקראיים: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (בראשית כד, נז) והן בהלכות חז"ל: "אין משיאין את האשה אלא מדעתה".

בית הדין הרבני ציין כי הנזק הנגרם לילדה משהות של חודשים ארוכים בבית ללא מעש וללא מסגרת חינוכית עולה לאין-שיעור על "הנזק" שייגרם לה מלימודים במסגרת חינוכית מסודרת, גם אם פחות אדוקה ברמתה הדתית. העובדה שבית הספר בו היא חפצה ללמוד ערוך לספק לה תמיכה לימודית מקצועית, תביא בסבירות גבוהה לשיפור ניכר ברמתה הלימודית ולתחושת הישגיות שתיתן לה אופק, תקווה חדשה ורצון ללמוד, שכן אמרו חז"ל כי "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ".

שיקול נוסף שבית המשפט או בית הדין הרבני נדרשים לקחת בחשבון הוא אורח החיים המתנהל בבית העיקרי בו גדל הילד. במקרה זה הוכח לבית הדין הרבני כי האב, שמנהל אורח חיים חרדי קפדני, כלל אינו נפגש עם הבת ואינו לוקח חלק בגידולה, ולכן בית הספר המתאים לה הוא דווקא זה שתואם את אורח החיים בבית האם.

בית הדין הרבני לא חסך את ביקורתו מהאב, וקבע כי השימוש בזכות וטו בנוגע למוסד החינוכי על-ידי אב שאינו זן ומפרנס את ילדיו כלל, אינו בקשר איתם, אינו משאיר בידיהם את מספר הטלפון שלו, ואף מקום מגוריו לא ידוע להם - היא יותר מעזות-מצח.

בפסיקה זאת בית הדין הרבני הגדול יישר קו עם הגישה המודרנית של בתי המשפט האזרחיים, אשר רואה בטובתו האישית של הילד ערך עליון מעל לשיקולים אחרים, לרבות החיזוק הדתי, ואף מצליח לעגן גישה זאת בהלכות חז"ל ובמשפט העברי.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il