הנושא החברתי הפך ללא רלוונטי

זה היה אמור להיות יום בחירות אחר לגמרי. הוצבתי כחלק מנבחרת השדרים של כאן רשת ב' במטה של כחול לבן והייתי אמור לבלות את היום יחד עם 117 שנות ניסיון גנרלי. הכול היה מוכן לפרטי פרטים. אפילו השאלות למרואיינים בנושאי ביטחון, חוץ ושחיתות היו משויפות ומוכנות.

אבל אז אמי בת ה-83 נפלה בביתה ויחד עם האמבולנס שהדהיר אותנו לבית החולים וולפסון בחולון השתנה תרתי משמע כל סדר יום הבחירות שלי. במקום להתלוות לגבי אשכנזי, מצאתי עצמי צובא יחד עם עוד עשרות פצועים כואבים על חדרו של האורטופד היחיד במיון, מנסה למצוא סיוע לאמי, אחרי שבמאמצים רבים מצאו לה כיסא לשבת עליו (על כיסא לי כמלווה אפשר היה רק לחלום).

את הניידים המשיכו להטריד הודעות ממטה הבחירות של הליכוד על "ממשיכים את ההצלחה!", אבל הן נשמעו פחות משכנעות על רקע חדר מיון, שהיה עמוס לעייפה בחולים עצבניים וסובל מחסור של ממש במשאבים (רופא אחד, שני אחים ואפס כיסאות ריקים). גם ההבטחות של המפלגות האחרות נראו כלעג לרש. שוב - תרתי משמע.

לא הייתי היחיד שסבר כך. כל מי שהיה במיון וקיבל את אינסוף המסרונים והשיחות ממטות הבחירות שהאיצו בו להצביע עבור רשימתם, אמר בקול רם דברים דומים. דתיים כחילונים, ערבים כיהודים, נשים וגברים, מכל הסוגים והצבעים. באזור שהוא על פניו אזור שליטה מוחלט של תומכי ביבי, תחושת המיאוס הייתה משותפת לכולם. אני משוכנע שגם הרופא והאחים חשבו כך. ארבע שעות להמתין למכשיר האק"ג היחיד בכל חדרי המיון של בית חולים כה גדול? לכו ספרו למישהו אחר על מדינת עולם ראשון ששוברת שיאים.

וכך, במקום להגיע לקלפי של גנץ בראש העין, ביקרתי בקלפי שהוצבה בבית החולים ושם נחשפתי לסיפור העצוב של הבחירות הללו מבחינת המחנה החברתי.

בחור בכיסא גלגלים, שרק אתמול במיון אמר לי שהוא מאחל "לביבי ולשרה לקבל טיפול כזה", הודה שהוא יצביע מחל כי "בסוף אין כמו ביבי". הוא ייצג בצורה נאמנה את רוב המצביעים באותה שעה בקלפי שאיתם שוחחתי. זו לא הייתה בחירה אמוציונלית או לא הגיונית. זו הייתה בחירה מודעת שעם כל הכעס על הנושאים החברתיים, יש דברים חשובים יותר ושלמרות כל הכעס על ביבי, אין לו תחליף.

כמי שמאמין באג'נדה חברתית, יצאתי משם בתחושה קשה. אם בבית החולים וולפסון הנושא החברתי נדחק, אזי אין לו סיכוי בשום מקום.

הבוקר כשנודע מצב המפלגות היותר חברתיות בכנסת האחרונה (מרצ, העבודה, גשר, ואפילו כחלון שעבר על חוט השערה) התחושה קיבלה תוקף של ממש. המחנה החברתי הוכה מכה אנושה ומה שהבנתי פה זה שזה לא קרה בשל אי-הבנה של הבוחרים או הולכת שולל מצד מאן דהוא, אלא מתוך בחירה אמתית של הציבור. זה עצוב, משום שאם בנושא המדיני ביטחוני אין באמת הבדל בין הנצים, הרי בנושאים החברתיים ההבדלים בין הגישות השונות הם ממשיים והשפעת הבחירה על חיינו כאזרחים היא אדירה. ואם אינכם מאמינים לי, בואו לבקר אותי ואת אמי בוולפסון: תראו זאת לבד בעיניים.

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו