ב-1977, כאשר המערך שמט בפעם הראשונה את הנהגת המדינה, התבטא אחד ממנהיגיו, יצחק בן-אהרון, בזעם גדול: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה". בטעות ייחסו לו אמירה אחרת: "אם זה רצון העם, אז צריך להחליף את העם". ובכן, אני מבקש לקבוע היום שני דברים. אחד, שאני מכבד את החלטת הציבור ושתיים, כמובן, לא צריך להחליף אותו.
ההפך קרה, כנראה. הציבור בהדרגה, אבל בביטחון, מחליף את מפלגת העבודה במפלגות אחרות. פעמיים בלבד מאז המהפך הצליחה העבודה לחזור - אצל יצחק רבין ואהוד ברק. הקדנציות האלה היו קצרות. מספר המנדטים שהעבודה מקבלת בבחירות פוחת והולך והגיע אמש לשפל חסר תקדים.
הפתרון המתבקש והפשוט לכאורה הוא כמובן לתבוע את התפטרותו של אבי גבאי, יו"ר המפלגה. אני מניח שהדבר יקרה בצורה כזו או אחרת. מנהיג, כל מנהיג, צריך לקחת אחריות להצלחות, אבל בעיקר לכישלונות. ובסוף הכישלון הוא של המנהיג.
אבל זה הפתרון הקל, מפני שהוא לא נוגע בשאלת היסוד והיא מה קרה בעצם? מדוע מפלגת העבודה, מפלגה שורשית, "עם דרך", ועם הרכב אנושי מרשים אינה מצליחה עוד למשוך קהלים רחבים?
לפני ארבע שנים הגיע המחנה הציוני, העבודה ו"התנועה", ל-24 מנדטים. דווקא ההישג הזה מלמד משהו על הכישלון הנוכחי. ההישג ההוא וההישגים של שתי המפלגות שצמחו במרכז בשני הדורות האחרונים, "קדימה" ו"כחול לבן", מלמדים לאן הציבור הולך. הציבור רוצה איחוד כוחות בראשות מנהיגות מוכרת ובשלה. והציבור מעדיף בחירה פרסונלית, על פני החלטות אידיאולוגיות. מגמות דומות נראות גם באירופה ובארה"ב.
העבודה נהגה במשך שנים ארוכות להתגאות בשני הדגלים שלה - הביטחוני והחברתי-כלכלי.
הדגל הביטחוני מכיל את הפתרון המדיני בינינו לבין הפלסטינים, פתרון שתי המדינות. רק העבודה ומרצ נשארו עם הפתרון הזה. כחול לבן, בלוליינות שלא הייתה מביישת קרקס, התחמקה מלהתייצב מאחורי פתרון זה. התוצאה - 35 מנדטים. הדגל האחר של מפלגת העבודה היה הדגל החברתי-כלכלי, דגל הסולידריות, החמלה והסיוע לחלש. הציבור אינו רוצה בדגל הזה.
ישראל של 2019 היא חברה כוחנית, מפוצלת לשבטים, לקבוצות חברתיות ולאינטרסים שונים. הדאגה של אדם לחברו, שהייתה מסימני הזהות של מדינת ישראל והחברה הישראלית, נעלמה. לא פלא על כן שהליכוד וכחול לבן לא נשאו אותם ולא הציבו אותם במצע שלהם (לליכוד לא היה מצע בכלל). ישראל השתנתה והבוחרים אמרו זאת שוב ושוב לאורך השנים.
מפלגת העבודה לא קראה, לא למדה ולא הבינה את השינויים הללו. היא יכולה להמשיך ולעמוד מאחורי העקרונות שלה, אני חושש כי הציבור ישאיר אותה שוב ושוב מאחור.
בנסיבות החדשות שנוצרו צריך להקים מחנה סוציאל-דמוקרטי גדול, שיכיל את מפלגת העבודה, מרצ ורכיבים מתוך החברה הערבית, אשר הגיעה העת לשלבם באופן פוליטי ולא לבודדם. המחנה הזה צריך לנסח מחדש את עקרונות התורה הכלכלית-חברתית שלו ולהבין כי התפיסות הישנות חייבות להתחלף בחדשות.
אני מסרב לוותר על סולידריות חברתית, אבל אפשר לתת לה פרשנות חדשה, אפשר גם לנסח מחדש מה הוא תפקידה של המדינה ביחסה לחברה. לא כל התערבות ממשלתית בצורת חקיקה או רגולציה היא פסולה, אבל כנראה צריך לעשות בה, כאמור, שימוש זהיר ומדוד.
חוששני, כי רעיון שתי המדינות מחייב בחינה חדשה. עדיין אפשר לייצר חלופה שתמנע מדינה אחת לשני עמים, קרי: סוף המדינה הציונית.
אנחנו בעיצומה של סערה גדולה, האבק טרם שקע, וצריך לחכות, אלו הן התרשמויות ראשוניות. בעיקר חייבים לנהוג בסבלנות ובאורך רוח. אין בחירות מחר וגם לא מחרתיים, לכל אלה שמצפים. את הזמן צריך לנצל כדי לבנות מחדש כוח פוליטי בשמאלה של המפה הפוליטית. הוא אולי לא יוביל אבל הוא בוודאי יאיר על התנהגותה של המדינה והחברה בישראל וכן, ישפיע עליה.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.