עד שהמוות יפריד בינינו: "משחקי הכס" חוזרת לעונה שמינית ואחרונה, וזו הזדמנות לחזור להתחלה

אם אתם רואים טלוויזיה, ולא משנה על גבי איזה מסך, רוב הסיכויים שאתם מעודכנים על כך שבשבוע הבא תחל העונה השמינית והאחרונה של "משחקי הכס" ברשת HBO (ובמקביל גם אצלנו בארץ ב-yes, בהוט ובסלקום TV). למעשה, רוב הסיכויים שאתם גם מצפים לה, ויודעים לדקלם לא רק נתונים טכניים כמו כמה דקות יימשך הפרק הראשון (54!) וכמה פרקים יהיו העונה (6!), אלא גם איפה הייתם, מה עשיתם ובעיקר מה הרגשתם בכל אותם רגעי שיא של התוכנית שהפכו לאירועי מדיה אייקוניים בזמן אמת. איפה הייתם כשחאליסי בקעה עירומה מתוך האש ודרקוניה עמה. כיצד נפלה לכם הלסת כאשר הותז ראשו של נד סטארק, כיצד חגגתם למראהו של ג'ופרי המורעל, ואיך אפשר בלי מצעד הבושה של סארסיי, עירומה ומושפלת ברחובות העיר, או החתונה האדומה ובה אם כל הבגידות בסטארקים, הלורדים של הצפון.

 הצפייה במשחקי הכס, כל העונות

אין מקבילה לתופעת "משחקי הכס" בטלוויזיה של ימינו, וספק אם תהיה בעולם שבו שולטים לא ההלכים הלבנים, לא הלאניסטרים וגם לא הטארגאריינס, אלא נטפליקס ופורטנייט. ואכן, הרבה השתנה מאז הושקה הסדרה ב-2011, לרבות ב-HBO עצמה. זו כבר לא בבעלות טיים וורנר אלא AT&T, שם היא צורפה לישות מדיה אינטרנטית מסועפת בשם וורנר מדיה. גם הנהגת החברה עברה חילופי גברי, עם פרישתו לאחרונה של היו"ר והמנכ"ל הוותיק ריצ'רד פלפלר ומינוי יו"ר NBC יוניברסל לשעבר בוב גרינבלט לבוס החדש של החברה. פלפלר, יחד עם מייקל לומברדו, לשעבר נשיא חטיבת התוכניות ב-HBO, היה זה שלקח את ההימור המסוכן של העלאת "משחקי הכס" לאוויר, כאשר החברה עוד הייתה מזוהה עם סדרות איכות למבוגרים ששימשו בעיקר נושא לשיחות בקוקטיילים במנהטן ("הסופרנוס", "תרגיע"), ולא עם סיפורי גבורה חוצי יבשות ודרקונים, מתובלים באינסוף פלפולים פוליטיים.

כל זה מדגיש כי העונה האחרונה היא בעצמה שירת ברבור אפית בכמה רמות - HBO נכנסת לשלב הבא שלה, שכבר מוגדר על-ידי "דחף נטפליקסי" לכמויות תוכן גדולות יותר כדי לעמוד בצורכי הסטרימינג של וורנר מדיה (שמשיקה השנה שירות חדש ישיר לצרכן, שיימכר ברמות שונות, חלקן בחבילות עם HBO Now). אבל גם מזכיר שהצלחת הסדרה הייתה רחוקה מלהיות הימור בטוח אי שם ב-2011. למעשה, ההפך הוא הנכון: "משחקי הכס", שהתבססה בעונותיה הראשונות (ויש יאמרו גם הטובות) על סדרת הפנטזיה הפופולרית (בקרב גיקים לפחות) של הסופר ג'ורג' ר"ר מרטין, הייתה "זריקת התאבדות" מבחינת HBO, אם לנקוט מונחים מעגת הפוטבול. הרשת סבלה אז מדיכאון פוסט-סופרנוס, והסדרה שהוכנסה לפיתוח על-ידי נשיאת HBO לשעבר קרולין סטראוס, ועובדה על-ידי שני אנשי מקצוע טירונים יחסית, דיוויד בניוף ודי.בי (דניאל ברט) ווייס, רחוקה הייתה מלהרשים. הפיילוט שהופק היה שגוי ולא המחיש את העולם הבדיוני בתפארתו, אך פלפלר ולומברדו, שבאותה עת כבר ניהלו את HBO, לא איבדו אמונה, והשאר, כמאמר הקלישאה, הוא היסטוריה.

 דיוויד בניוף ודי בי וויס / צילום:Helen-Sloan

"הלחץ היה אדיר", אומר לומברדו. "כבר חשבנו, אלוהים, מה קורה עכשיו? HBO תהיה רק רגעית? אנשים התחילו להמציא את המונח "HBOver". יכולנו לשמוע את זה. אני חשבתי, לכו תזדיינו!".

פאסט קומפני שוחח לאחרונה עם לומברדו ועם קייסי בלויס, מנכ"ל חטיבת התוכניות הנוכחי ב-HBO על הימים המוקדמים של הסדרה ואיך זה נראה מנקודת מבטה של החברה, כמו גם מנקודת מבטם של ריצ'רד פלפלר ושל היוצרים ווייס ובניוף. הנה הרשמים מהנעשה מאחורי הקלעים.

מ"דם אמיתי" ל"משחקי הכס"

דייוויד בניוף: "הייתה לי פגישה עם ריצ'רד פלפלר בניו-יורק ממש לפני שצילמנו את הפיילוט, או לפני שהוא קיבל אור ירוק. הוא היה שם לפגישות השכנוע המקוריות, אבל לא הייתה לנו ההזדמנות לשבת עם ריצ'רד לפני ההפקה של הפיילוט. נכנסתי ונפגשתי איתו, ותיארתי בקווים כלליים מה אנחנו מנסים לעשות עם הסדרה. הוא ממש תפס את זה, וזה היה מרשים. דן ואני באנו מהרקע הזה של פנטזיה של יורמים. שנינו שיחקנו ב'דרקונים ומבוכים' בצעירותנו, והייתה לנו אובססיה לספרי טולקין ("שר הטבעות") ולכל הדברים שאתה מצפה להם מסדרה כזו. ריצ'רד הוא הרבה יותר בעניין של פוליטיקה, אבל הוא קלט מהר מה הסדרה ואיך למרות כל האפקטים והמפלצות וכל זה, זה באמת עניין של כוח והשפעה. הוא פשוט תפס את זה במהירות בלתי תיאמן".

מייקל לומברדו: "הם דיברו איתי ועם הקולגות שלי בצורה הנלהבת ביותר, כמו היוצרים המתוחכמים ביותר - וזה היה אמיתי ואותנטי. כמה שנים קודם לכן העלינו לאוויר את 'דם אמיתי' וזה עבד בשבילנו, במובן זה שהיא עשתה מספרים מרשימים ברייטינג. היא אומנם לא הפכה לחלק מפנתיאון הסדרות הגדולות, אבל אני חושב שהיא הפכה את 'משחקי הכס' לסימן שאלה עוד יותר גדול, כי מעולם לא עשינו ז'אנר כזה לפני כן. סדרת סוגה שהלכה להיות יקרה מאוד בכל מקרה, שלקחה את עצמה ברצינות תהומית. אין אפילו קריצה אחת במשחקי הכס".

אבל אז הגיע הפיילוט, והיה גרוע.

לומברדו: "כן, חזרתי קצת מאוכזב. הליהוק אומנם היה ללא דופי, ובעיקר של החבר'ה הצעירים. זה היה לא ייאמן איך השחקנים האלה (שהיום הם מפורסמים, אבל אז אנונימיים גמורים כמו אמיליה 'חאליסי' קלארק וקיט 'ג'ון סנואו' הרינגטון למשל) היו ממש משכנעים על המסך. האתגר של הפרק היה שלא היה לו קנה מידה. הנה אתה בארץ הדותראקי, אבל אין לך אפילו לונג-שוט אחד (צילום מרחוק של איך נראית היבשת האחרת הזאת).

"כשג'ינה בלפאנטה כתבה ב'ניו-יורק טיימס' שהיא 'לא צופה בזה, כי זה טוגות ובחורים עם כלי נשק', זה גרם לנו כאב לב לא קטן. זה יצא אחרי 'ספרטקוס', שהייתה סדרה מהסוג הזה במידה רבה - על גברים בחזה חשוף ונשים בביגוד מינימלי, אז היא הכניסה הכול לקטגוריה אחת. אבל אנחנו ראינו את כל העונה הראשונה ולא רק את ההתחלה, ואני חושב ששני הפרקים האחרונים של העונה הם טלוויזיה במיטבה. אפילו שאני לא מחובבי הז'אנר ושאף פעם לא הייתי זה שהולך לכל סרט פנטזיה או על-טבעי, זה דיבר אליי וריגש אותי".

לזהות את הצייטגייסט

אם לא די היה בסיכון שנטלו על עצמם ב-HBO, כבר בשלב מוקדם התברר לה שרשת BBC הבריטית החליטה לפרוש ולהשאיר אותה לבד עם צוות השחקנים הענק, הלוקיישנים האקזוטיים והתפאורות המורכבות. 6 מיליון דולר לפרק (בהתחלה, וכיום סביב 10 מיליון), וכל החשבונות לפתחה של HBO.
ריצ'רד פלפלר: "כש-BBC עזבו, הכול היה עלינו. זה היה הימור גדול. אבל אני חושב שמה שמייקל (לומברדו) ואני עשינו היה שהאמנו שהאיכות תמצא את רוח הזמן, הצייטגייסט.

די.בי ווייס: "לא היינו ממש מבסוטים ממה שעשינו. ידענו שאפשר לשפר, אבל כדי לשפר את זה, ידענו שאנחנו צריכים לקבל אור ירוק לכל הסדרה. מישהו שראה אותנו עם ריצ'רד אמר לנו שכשזה קרה, הוא נעמד והניף את אגרופו באוויר. זה היה רחוק מאוד מהתגובה שלנו לפיילוט שצילמנו. לזכותו של ריצ'רד, שהוא ראה דרך הטעויות את מה שאנחנו לא ראינו".

 הסדרות היקרות בהיסטוריה / עלות לפרק

בסוף העונה הראשונה, הרייטינג עלה מ־2.2 מיליון צופים ליותר מ־3 מיליון.

בניוף: "כן, בהתחלה המספרים לא היו כאלו גדולים, והיינו קצת מאוכזבים. הרייטינג טיפס באיטיות רק כשהעונה נמשכה. הרגע שהרגשנו שזה עובד היה כשנד סטארק (האב של משפחת סטארק בסדרה) הוצא להורג בעונה הראשונה. היה רושם שהאינטרנט התפוצץ. קיבלנו מיילים כמו, 'מה עשיתם?' ובואו לא נשכח שמדובר על דמות בדיונית".

ווייס: "כשראיתי וידיאו של בחור שצילם את החבר שלו נכנס לקריזה בגלל מותו של נד סטארק, ידעתי שזה יעבוד".

לומברדו: "שון בין (השחקן הבריטי שגילם בעונה הראשונה את נד סטארק) היה השחקן היחיד בסדרה שהיה לו שם ידוע מסרטים קודמים, ואם אותו הרגנו, אני חושב שאנשים אמרו זה לזה באותו הרגע ש'זו סדרה שעושה את כל מה שלא עושים'".

עוד רגע מכונן מבחינה תרבותית היה בעונה השלישית, ב"חתונה האדומה", שבה ליידי סטארק ובנה רוב נבגדים ונרצחים נגד כל הלך הרוח של הסדרה.

קייסי בלויס: "וזה הדהד ברשת במונחים של שיח על תרבות. זה היה השלב שבו הרגשנו משהו כמו, כולם צריכים עכשיו לצפות בהמשך כדי לדעת מה קורה הלאה".

גן עדן ליוצרים

מעבר לכך ש"משחקי הכס" היא הסדרה המצליחה בהיסטוריה של HBO, היא הגדירה מחדש את החברה ככזו שמוכנה לקחת סיכונים קריאטיביים ולעשות את הבלתי יעלה על הדעת. כר פורה ליוצרים להידפק על דלתה.

"ברור שזה נהדר, סדרה עם ביצועים כאלו", אומר בלויס. "אבל מה שבאמת גדול ב'משחקי הכס' הוא שהיא נתנה אינדיקציה ליוצרים נוספים לכך שאנחנו מוכנים לעשות דברים נוספים - ואני חושב שזו כנראה התוכנית הראשונה שהראתה את זה. 'הסופרנוס' הייתה סדרה של דמויות נהדרות ולקחנו סיכון עם כמה מהן. 'משחקי הכס' עושה גם את זה, אבל קנה המידה הקולנועי גדול הרבה יותר ממה שראינו עד כה. זה איתות לאנשים אחרים שחושבים היכן להפיק את השואו הבא שלהם, או אם הם רוצים להביא את הרעיונות שלהם אלינו. אנחנו מקום שלא רק לוקח סיכונים, אלא גם תומך בהם מבחינה כספית".

 פיטר דינקלג' בדמותו של טיריון לאניסטר / צילום: סלקום TV

לומברדו: "אני חושב ש'משחקי הכס' עשתה שני דברים. היא חיזקה את התפיסה שאנחנו מחויבים לתמיכה בחזון נועז, שזה גם הסיפור של 'הסופרנוס' ו'סקס והעיר הגדולה'. כל אלה היו החלטות נועזות בשעתן. 'משחקי הכס' היה נועז בדרך קצת שונה. אני חושב שעבור היוצרים - מהכותבים ועד המפיקים - זה היה סימן ש-HBO לוקחת סיכונים והזדמנויות ויודעת לעמוד בשינויי סוגה. אנחנו מהמרים על אנשים עם חזון. אני חושב שהדימוי הזה שלנו באמת התחזק, אבל בו זמנית גם הסדרה הרחיבה את מה שאנחנו מציעים. משחקי הכס שחררה את התפיסה של מה תוכנית של HBO יכולה להיות".