בחירה בין אדישות לשחיתות לאדישות לאג'נדה

1.

איך שלא נסתכל על זה, אזרחי מדינת ישראל הצביעו הצבעת אי-אמון במערכות אכיפת החוק במדינת ישראל. זה נחמד להגיד שזה "רק ביבי", אבל זה בנימין נתניהו בראש עם כתב אישום בכפוף לשימוע, כששר הרווחה המיועד שלו (חיים כץ) נמצא כבר אחרי השימוע, שר הפנים המיועד שלו (אריה דרעי) נמצא בדרך לכתב אישום אחרי המלצות משטרה, שר הבריאות שלו (סגן השר יעקב ליצמן) נמצא תחת חקירות הנוגעות לשימוש לרעה שעשה במשרתו, וכמובן יו"ר הקואליציה הקודם שלו - שקיבל הבטחה למינוי של שר בממשלה הזאת (דוד ביטן כמובן), נגדו המליצה המשטרה להגיש כתבי אישום.

אז נכון, מגיעה להם חזקת החפות. ובכל זאת, נדמה כי הציבור בישראל אמר אתמול באופן חד-משמעי - לא אכפת לו משחיתות, והוא לא מאמין ברשויות שאמורות להיאבק בה, "וכולנו ידענו כי באין אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה" (מישאל חשין). 

וזאת, חברים וחברות, תוצאה ישירה של 10 שנות שלטון, שנלחם בכל כוחו במוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל - ועוד נחזור לזה.

רק נזכיר שכבר היה פה ראש ממשלה אחד, לפני עשור בדיוק, שניסה לתקוף את הפרקליטות ואת המשטרה ולספר שמנסים להפיל פה ראש ממשלה באמצעים לא דמוקרטיים. לא הלך לו. היה פה ציבור אחר באותן השנים, כזה שהבין מה המשמעות של חקירות ושל כתבי אישום.

2.

ובצד השני של המפה, כמעט שליש מאזרחי מדינת ישראל שוויתרו לחלוטין על כל אג'נדה כלכלית וחברתית ברורה, מדיניות מדינית קוהרנטית או קווי יסוד בנושאי הליבה שמפלחים את מדינת ישראל היום - משפט וממשל, חוק הלאום וכו' - ובחרו במפלגה שאמנם מורכבת מאנשים נחמדים וערכיים, מצטיינים בתחומם, אבל שכל-כולה אמירה אחת ויחידה - רק לא ביבי, ואחר-כך כבר נסתדר.

איך שלא נסתכל על זה, אחוז ההצבעה הגבוה למפלגת כחול לבן מבטא יותר מהכול את הייאוש האדיר של חלקים יותר מדי גדולים מהציבור הישראלי, ציבור שמוכן לזרוק הכול הצידה, להצביע לרשימה שכוללת בהכרח מובילי דעת קהל שמחזיקים בעמדות מנוגדות לחלוטין לשלהם. זו הצבעה שנובעת מפחד, ולא הצבעה של תקווה אמיתית.

ואם יורשה לי להעריך לפי סקירה זריזה של אחוזי ההצבעה לכחול לבן בפילוח ארצי - מדובר באוכלוסייה מאוד חזקה, יצרנית, משכילה ומבוססת - זו שאמורה להוביל את הכלכלה ואת החברה שלנו בשנים הקרובות - וכשהקבוצה הזאת אוחזת בייאוש כל-כך עמוק, שמן הסתם ילך ויעמיק בעקבות תוצאות הבחירות - אז העתיד של המדינה שלנו נמצא בבעיה קשה, וכדאי מאוד שמישהו (ראש הממשלה אולי) ייתן על זה את הדעת.

3.

מפלגת העבודה ומרצ הוכיחו את עצמן כלא רלוונטיות בהרכבן הנוכחי. במרצ יש גרעין אנושי רעב ואקטיביסטי, שמנסה כבר שנים לפרוץ קדימה במעלה הרשימה ולסחוף אחריו קולות חדשים שקצו בשלטון המפלגות המסורתיות ש"דפקו" אותם באופן מסורתי, ומחפשים נקודת אחיזה בשמאל. במקום להבין את זה, אנשי "השבט הלבן" שאוחז במרצ ממשיכים להתנהל כאילו שאנחנו בראשית שנות ה-90 ועוד רגע שולמית תביא 13 מנדטים. זה לא יקרה. מרצ הייתה צריכה להתרסק הפעם כדי שאלה שיושבים שם יבינו שכדי לצאת מהניוון צריך לאפשר לדם חדש להיכנס פנימה. זה לא קרה הפעם, וזה רק יחיש את ההתרסקות שתגיע בבחירות הבאות.

מפלגת העבודה היא סיפור עצוב בפני עצמו, אבל זו בדיוק ההתרסקות שהייתה צריכה להגיע, וטוב שהגיעה עכשיו, כשאנחנו נמצאים רגע לפני הממשלה הימנית והקיצונית ביותר שחווה העם היושב בציון - כזו שתזכיר לציבור למה צריך אלטרנטיבה בריאה וחזקה בשמאל.

אני מקווה שאנשי המפלגה ישכילו להוביל חילופי דורות ראויים, מה שבמרצ לא באמת מצליחים לעשות, ושלבחירות הבאות תגיע רשימה רעבה יותר שתצליח להוות אלטרנטיבה אמיתית.

4.

איילת שקד. נניח לרגע בצד את פשיטת הרגל הערכית והמוסרית שהובילה לקמפיין הנבזי והמחפיר שעשה שימוש אסור באסונן של 7 משפחות חללי אסון סג'עייה רק כדי לרמוז שבג"ץ אשם במותם (הסרטון נפסל לשידור בוועדת הבחירות לאחר עתירה של התנועה לאיכות השלטון).

נניח לרגע בצד וננסה להבין מה קרה באמת ב-4 השנים האחרונות. איילת שקד סימנה מטרה - את בג"ץ ושופטי העליון כנושא המרכזי היחידי והחשוב ביותר, אלה שיש לטפל בהם. הניפה דגל ויצאה לקרב. אלא שבסופו של יום, בג"ץ, על אף הדמוניזציה הקשה והשקרית לעתים שעבר בשנים האחרונות, מהווה פסיק מינורי בתוך מערכת המשפט הישראלית - זו שהשרה שקד קצת הזניחה בשנות כהונתה.

והציבור בישראל בסוף לא רק שותה סיסמאות אלא גם בוחן מה המציאות בשטח. שם הוא מגלה שרה שהפקירה את מינויי השופטים בערכאות הנמוכות בידיו של אדם מפוקפק במסגרת דיל פוליטי, לא טיפלה בעומסים הכבדים בבתי המשפט ובגלגלי הצדק האיטיים להחריד, זנחה את המאבק לביקורת אמיתית ומעמיקה על פרקליטות המדינה באמצעות נציבות הביקורת, וכשלה בהקמת ועדת בדיקה לפרשת רות דוד שהסעירה את המדינה.

לצד אלה שקד העדיפה להיכנע ללחצים של התעשיינים במשק וקיצצה משמעותית את הכנפיים של כלי התובענות הייצוגיות - שהוא אולי הכלי הצרכני היעיל ביותר של האזרח הקטן, ומעבר לכל - במובנים מסוימים היא פעלה במכוון כמו פיל בחנות חרסינה, שמנסה לשבור כל דבר שבו הוא נוגע.

עכשיו שלא נטעה, מערכת המשפט בישראל - וגם בית המשפט העליון בתוכה - היו זקוקים לניעור רציני ולרפורמות רבות, אבל לא מתקנים משהו עקום על-ידי עיקומו לצד השני, ובטח שלא על-ידי רמיסת כבודו וכבוד העוסקים בו - על-ידי זו שאמורה להגן עליהם.

הציבור בישראל לא טיפש, הוא מבין שבסוף-בסוף, למרות ששקד ניסתה לצייר מצג של "מובילת רצון העם", היא ייצגה מפלגת נישה של 8 מנדטים, ושבפועל היא לא הצליחה להעביר שום חקיקה בנושאים שהתיימרה לקדם נגד המערכת המשפטית - כי בסופו של דבר, גם אם מפלגתה תיכנס בסופו של דבר לכנסת ה-21, היא לא באמת ייצגה את רוב העם.

5.

ולבסוף, זו הולכת ככל הנראה להיות הממשלה הכי גברית, דתית וחרדית שהייתה לנו מזה המון שנים - ואולי אפילו אי-פעם. שתי מפלגות גדולות בה הן מפלגות שבהגדרה לא מכניסות נשים לרשימה.

מה יש לומר על זה? כל אחד ואחת יעשו את הקישורים שבין הנקודות הקודמות לבין העובדה שאנחנו הולכים אחורה גם בנושאים של שוויון מגדרי.

ובסוף-בסוף, חשוב לאחל בהצלחה רבה לממשלה החדשה, ולאחל שתזכור שהיא מייצגת את כל הציבור הישראלי, על זרמיו, מגזריו ושסעיו השונים.

הצלחתה היא הצלחת כולנו.

הכותב הוא ראש המחלקה המשפטית בתנועה לאיכות השלטון. הדברים מבטאים את עמדתו האישית בלבד.