מי מאמין לגנרלים של סודן ואלג'יריה? בטוח שלא האזרחים

האם כדאי למהפכנית הממוצעת (לא ציון מגדרי) להאמין לגנרלים (ציון מגדרי בהחלט), המבקשים ממנה להתאזר בסבלנות? הם צריכים קצת זמן כדי להתארגן עד הבחירות הבאות, עד החוקה הבאה, עד שיעבירו את השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת.

התשובה הממוצעת היא לא, בשום פנים לא. למה להאמין? מאימתי גנרלים פוליטיים ראויים לאמון? הם נוטפים דברי פיוס רק מפני שאת, המהפכנית הממוצעת, דחקת אותם אל הקיר, ולא השארת להם ברירה. זה הזמן ללחוץ עד הסוף, כדי שלא רק קומץ של יחידים ייעלמו מן הפיסגה, אלא המשטר כולו.

התשובה הממוצעת עלולה להיות מסוכנת, מפני שמי יודע מה יעשו גנרלים נואשים, כאשר אין להם מפלט. הם עלולים לצוות על פקודיהם לירות. הם עלולים לנסות ולהטביע את המהפכה בדם. לדיכוי יש דינמיקות לא-צפויות. הוא עלול לעלות יפה.

אלה הדילמות של שתי מהפכות אביב ערביות, המתנהלות עכשיו בשתיים משלוש החברות הגדולות ביותר בליגה הערבית. בתוך שבועיים ופחות, התקוממות רחוב לא-אלימה טיאטאה שני עריצים ארוכי ימים מן הנשיאות: תחילה עבדל עזיז בוטפליקה של אלג'יריה, מקץ 20 שנה; וביום ה' שעבר גם עומאר חסן אל בשיר של סודן, מקץ 30 שנה.

אלה הישגים מרעישים, בייחוד מפני שהם הושגו כמעט בלי שפיכות דמים. האביב האלג'ירי, לפחות לפי שעה, הוא אלים פחות מן האביב הסודאני. אבל גם הסודאני לא התפתח לממדי טבח. הגנרלים בשני המקומות למדו כנראה את לקח מצרים, 2011.

הצבא "מעל הפוליטיקה״?

שיערנו כאן לפני שבועיים ויותר, שהשראת מצרים נותנת את אותותיה בהתנהגות הגנרלים האלג'יריים. הפיקוד העליון של צבא מצרים סירב בתחילת 2011 לפזר בכוח את המחאות של כיכר תחריר.

השיקול הנעלה היה שהצבא הוא מוסד לאומי, והוא חייב להישאר ״מעל הפוליטיקה״. זו הייתה קוסמטיקה. הצבא היה פוליטי מאז יולי 1952, מקור הכוח ובסיס השיור של כל נשיא מצרי. השיקול המעשי היה הצורך למנוע התמוטטות של הצבא. מי לידי הגנרלים יתקע שחיילי הצבא הסדיר ייענו לפקודה לירות באחיהם, או בדודניהם. בהיעדר ציות הייתה חדלה להתקיים שרשרת הפיקוד. או אז, מהפכה של ממש הייתה מתחוללת.

לא זו בלבד שהצבא המצרי לא הושלך אל הקלחת של תחריר, אלא שמפקדו, פילדמרשל טנטאווי, יצא מגדרו לעורר את הרושם שהוא בעצם תומך במפגינים. הוא אפילו ביקר אצלם, והם התפעמו במידה כזאת ששלטים של תמיכה בצבא הופיעו בכיכר. מיד לאחר התפטרות חוסני מובארק המפגינים היו מוכנים לקבל את שליטתו של טנטאווי עד הבחירות, שנערכו שנה אחת אחר כך. הואיל והצבא נשאר על מכונו, הוא היה יכול למרק את חרבותיו בזמן שנשיא מן האחים המוסלמים ניסה להאיץ את מהלך ההיסטוריה. הצבא הפיל את המאיץ כעבור שנה, ומצרים חזרה לזרועותיו הבטוחות של רודן צבאי.

הרחוב לא נבהל

לגנרלים של אלג'יריה ושל סודן לא הייתה מלכתחילה תכנית ברורה. הם ניסו תחילה להגן על המשטר, או לנקוט תכסיסי השהיה. באלג'יריה, בוטפליקה חזר בו מכוונתו להתמודד על תקופת כהונה חמישית, אבל הודיע שיישאר בשלטון עד סוף השנה כדי ״לפקח על תקופת המעבר לדמוקרטיה״. המפגינים הגיבו בהפגנות גדולות עוד יותר.

מפקד הצבא קרא אפוא למועצת החוקה להכריז על בוטפליקה ״בלתי כשיר״ ולאכוף את התפטרותו. כאשר בוטפליקה ניסה למשוך עוד כמה שבועות, הצבא הכריח אותו להתפטר מיד. לא נענתה דרישת המפגינים, שכל צמרת המשטר תפרוש אתו. נשיא הסנאט הוא עכשיו ראש המדינה הזמני, עד שיהיו בחירות חדשות, בתוך שלושה חודשים. המפגינים דוחים את הנוסחה הזו כערובה לזיוף ולהונאה. קרוב לוודאי שהם צודקים.

בסודן היה הרבה יותר מסובך, גם מפני שגנרל בשיר מעולם לא נרתע משימוש באמצעים אלימים. סוף סוף הוא היה ראש המדינה היחיד מאז ומעולם שכתב אישום על פשעי מלחמה (בחבל דארפור) תלוי ועומד נגדו בבית הדין הבין לאומי בהאג. הוא דחה את הדרישות שיתפטר, והכריז על ״מצב חירום לשנה אחת״.

להלן קרה משהו לא צפוי: הרחוב לא נבהל. מספר המפגינים גדל והלך לא בחרטום לבדה, אלא בכל רחבי המדינה הענקית. הוא הציע דיאלוג עם האופוזיציה, אבל האופוזיציה סירבה. איתו לא יהיה כל דיאלוג, היא אמרה (״היא״, מפני שבסודן, בניגוד לאלג'יריה, את האופוזיציה מארגן ומדריך איגוד מקצועי לא חוקי, הנקרא "התאחדות בעלי המקצוע".)

מה תעשה המשטרה החשאית?

בנסיבות כאלה, במשטר כזה, מתחילות להתגלע מחלוקות בין זרועות האכיפה והדיכוי. הצבא הסדיר עומד נגד שירותי הביטחון או המשטרה החשאית. זה מה שקרה בדצמבר 1989 ברומניה, למשל. זה מה שקרה באפריל 1974 בפורטוגל, למשל. בשתי הארצות, משטרות חשאיות ניסו להציל משטרים שהצבא גמר אומר להפיל. זה לא עבד.

בסודן באמצע השבוע שעבר היו סימנים, שהמשטר מנסה להפעיל את המשטרה החשאית נגד המפגינים, לאחר שהתחילו להיאסף בחזית בנייני המטכ״ל. היו ידיעות שקצינים זוטרים של הצבא הורו ליחידותיהם להגן על המפגינים. זו הנקודה המסוכנת, שבה גנרלים חוששים כי הם עומדים לאבד את יכולתם לפקד. ואמנם, בנקודה הזו הצבא הפיל את בשיר. סגנו ושר ההגנה מונה כמחליף ״למשך שנתיים״. המפגינים סירבו לציית לפקודת עוצר של היורש. המחליף התפטר למחרת, וגנרל אחר נטל את המושכות.

מאלג'יריה, בפעם הראשונה מאז נפילת בוטפליקה, באו בסוף השבוע ידיעות על התנגשות בין מפגינים לבין המשטרה. גז מדמיע נורה, 108 מפגינים נעצרו. האומנם זה סימן ראשון לבאות? האם המשטר החליט להשיב מלחמה שערה לאחר שנפטר מן הסמל המעיק של בוטפליקה?

כבר היו דברים מעולם בקורות ההפיכות הצבאיות. למשל, בבורמה/מיאנמאר ב-1988. שם, הפגנות המונים הפילו רודן צבאי שמשל 25 שנה, והתעורר הרושם ש״כוח העם״ יכונן דמוקרטיה. אבל הצבא מיהר להתעשת. אפשר ש-10,000 בני אדם נהרגו. דיקטטורה צבאית קשוחה משלה בבורמה ב-23 השנה הבאות, והיא מוסיפה להכתיב את הקצב באופן קצת יותר דיסקרטי.

רק לעתים רחוקות עולה יפה התקוממות אזרחית נגד דיקטטורה בלי תמיכת הצבא, או חלק של הצבא. מצד שני, חייה של דמוקרטיה תלויים לה מנגד כל זמן שהצבא אינו משתנה. באמריקה הלטינית היו נחוצות 150 שנה כדי שהצבא אמנם ייסוג אל קסרקטיניו. באפריקה אמנם התמעטו האקטים של הפיכות צבאיות, אבל שורה של ארצות מתנהלות בידי ״איש חזק״, עם עבר צבאי או בלעדיו, בתמיכת הצבא. הפיכה היא עדיין האמצעי האפקטיבי ביותר לשינוי פוליטי, מפני שלאנשים החזקים יש נטייה מוזרה לנצח בכל בחירות שבהן הם מתמודדים.

האם אלג'יריה וסודן יצליחו לגמול את צבאותיהן מן הפוליטיקה? האם הדור הזה של גנרלים הוא בכלל בן-גמילה? כל משקיף לא-רומנטי מדי מוכרח לפקפק. אבל מצד שני, בלי קצת רומנטיקה אין מהפכה. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny