ג'ק מא צודק! לא תעבדו קשה - לא תצליחו

דווקא השבוע, ימים ספורים לפני חג החירות, קורא מייסד עליבאבא, ג'ק מא, לצעירים בסקטור הטכנולוגיה להשתעבד לעבודה. "עליבאבא לא זקוקה לאנשים שמצפים לעבוד רק 8 שעות ביום", אומר מא ותומך בתרבות עבודה שידועה בכינוי "996" - מתשע בבוקר עד תשע בערב, 6 ימים בשבוע. מבחינתו האפשרות לעבוד 996 זו ברכה גדולה, במיוחד כשצעירים, ומי שלא מוכן לעבוד במתכונת הזו - שלא יטרח להצטרף לעליבאבא.

גם בישראל, ולא רק בהייטק

כמובן שהתגובות הנזעמות לא איחרו לבוא, אבל אם תשאלו אותי, מגיעה למא הערכה רבה על האומץ להגיד בפומבי את מה שכמעט כל המעסיקים האחרים ממסכים בקלישאות ובפוליטיקלי קורקט - שבמגזר העסקי אין באמת דרך להצליח אם לא עובדים קשה והרבה. הוא לא חייב היה להכריז את הדברים בראש חוצות, אפשר היה להסתפק בהנחיות מפורשות לצוותי הגיוס של החברה (כפי שעושים שאר המעסיקים), אבל מא לא מסתיר את האמת, לא מספר סיפורים על עולם עבודה חדש ומאוזן, מודה במפורש שהוא מעדיף את המשקיענים על פני המאוזנים, ומהווה משקל נגד חשוב לכל מי שטוען שהעולם כבר השתנה.

האם דבריו של מא מייצגים את שוק העבודה הישראלי? מהיכרות עמוקה ורבת-השנים עם השוק, מרבית המעסיקים במגזר העסקי, ולא רק בהייטק, אוחזים בתפיסת עולם מאד דומה, מעדיפים קטגורית את מי שמוכנים להשקיע מעל ומעבר על פני מי שמחפשים איזון-בית עבודה (לא משנה כמה האחרונים מוכשרים), בוודאי כשמדובר בתפקידים מתגמלים/בכירים.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני טרם פגשתי מנהל או מנהלת בכירים שיוצאים כל יום בארבע מהעבודה לקחת את ילדיהם מהגן, גם לא 3 פעמים בשבוע. רובם ככולם עובדים הרבה מאד שעות ביום בתמורה לעמדה הבכירה בה הם אוחזים ולשכר הגבוה שבצידה, מודעים לתחרות הקשה ולים המועמדים המתחרים הנושפים בעורפם, מוכנים להשקיע אף יותר.

עשור הזהב

ומעבר ליושרה של מא ולאומץ להגיד את האמת גם אם היא לא נעימה לאוזן ("אם לא תשקיעו יותר זמן ואנרגיה מכל השאר, כיצד תוכלו להשיג את ההצלחה שאתם רוצים?") - האם מומלץ להיענות לקריאתו? תלוי במי מדובר. מי שמכוון קריירה ושואף לתפקידים בכירים ו/או מתגמלים מאד, טוב יעשה אם ינצל את "עשור הזהב" (25-35) כדי לבנות לעצמו יתרון יחסי בשוק העבודה, ולשיטתו של מא, "אם לא תעבדו 996 כשאתם צעירים, מתי עוד תוכלו לעשות זאת?".

כמובן שלא חייבים לעבוד 72 שעות בשבוע, אבל אין ספק כי ההמלצה של מא חשובה מאד, כיוון שהעשור הראשון של הקריירה הוא המשמעותי ביותר לבנייתה ולבניית מותג בשוק העבודה הרלוונטי, כאשר מה שלא הושג במהלך השנים הללו הרבה יותר קשה להשיג בהמשך, בלי קשר לאילוצי חיים ומשפחה (הרחבה בטור אל תבזבזו את עשור הזהב).

ומה לגבי שאר העובדים? מי שאינם מכווני קריירה יתקשו מאד לעבוד באינטנסיביות הזו, ולכן טוב יעשו אם מלכתחילה יחפשו משרות מאוזנות יותר - רק שעליהם להשלים מראש עם מחיר הבחירה, אחרת נכונות להם שנים רבות של תסכול מיותר. מדוע? כי יותר מדי אנשים מצפים לשכר גבוה בהרבה מזה המשולם על עבודה במתכונת "תשע-חמש", מערערים על הקשר בין שעות העבודה לגובה השכר, תוך שכנוע עצמי עמוק שהם מספיקים ב-9 שעות מה שלאחרים לוקח יומיים.

רק מה לעשות שהמעסיקים לא משתפים פעולה עם הנוסחה הזו (עבודה מאוזנת בשכר גבוה), גם לא ממהרים להטיל תפקידים משמעותיים ורבי-אחריות על מי שמתכונת העבודה הבסיסית שלו היא תשע-חמש. המשמעות הפרקטית היא לא רק שכר נמוך מהמצופה, אלא גם סיכוי גבוה למימוש חלקי בלבד של הפוטנציאל המקצועי/ניהולי, שכן התפקידים היותר משמעותיים נחטפים על-ידי מי שעובדים שעות ארוכות יותר, ומן הסתם גם מתוגמלים בהתאם.

מחיר ההחלטה

האם זה צודק? השאלה הזו איננה רלוונטית. מעסיקים במגזר העסקי לא מחפשים צדק, הם מחפשים למקסים רווחים, וזה לגיטימי לגמרי כל זמן שהם לא עוברים על החוק. לכן כל אחד צריך להחליט על מה הוא מוותר - על שעות פנאי או על כסף - ומי שבכל זאת רוצה תפקיד מאד מתגמל, שיתכבד ויעבוד 12 שעות ביום. חג חירות שמח.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com