השאיר את גופתו (ואת הדמוקרטיה) לאויבים: השיעור החשוב שמלמדת התאבדותו של נשיא פרו לשעבר

לפני שתקע כדור בצווארו, אלאן גרסיה חתם על מכתב פרידה. זה היה אקט מתוכנן, לא התפרצות פתאומית של ייאוש. הדמגוג הפופוליסט משכבר הימים גמר אומר לרדת מן הבמה על פי תנאיו ועל פי לוח הזמנים שלו. הוא יוריד את המסך, הוא ישתחווה; הקול האחרון של חייו לא יהיה זה של השופט הדן אותו למאסר.

האיש התמיר הזה, 1.92 מטר, טבל את אגודלו בדיו, וטבע אותה על נייר המכתבים, פעמיים, לבל יפקפק מישהו באותנטיות של הטקסט. "אני לא אושפל", כתב הנשיא לשעבר, בן 69. "ראיתי אחרים מוצעדים באזיקים, נעזבים לנפשם העלובה, אבל אלאן גרסיה לא יסבול אי-צדק כזה".

והוא הוסיף: "לאויביי אני משאיר את גופתי, כביטוי של בוז כלפיהם".

כך נחתמה ביום רביעי שעבר הטרגדיה של חיי גרסיה, לפנים תקווה זוהרת בשמי אמריקה הלטינית. כך הועמקה הטרגדיה של פרו, שגרסיה נבחר לנשיאה פעמיים, בהפרש של 21 שנה. הארץ הזו, החמישית בגודל אוכלוסייתה באמריקה הלטינית (31 מיליון תושבים), השלישית בגודל שטחה (כמעט פי 60 מישראל), טובעת באוקיאנוס של גילויים מסמרי שיער על היקף השחיתות והפשיעה בדרגי השלטון והמשפט הגבוהים ביותר.

אילמלא ירה בעצמו, אלאן גרסיה עמד להיעצר, וכנראה להיחבש בכלא לשלוש שנים בהמתנה למשפטו. זה נוהל דרקוני, המוּחל על חשודים פרואניים בלי שים לב למוצאם או למעמדם. כמעט 40% מכל אסירי פרו מוחזקים בתנאים כאלה, אגב המתנה ממושכת למשפטם. אילו נעצר, גרסיה היה הופך לנשיא השלישי בתוך שנתיים, המושלך למחבוש בלי משפט. נשיא רביעי נידון לפני 10 שנים ל-25 שנות מאסר. נשיא חמישי הוא עבריין נמלט, שצו מעצר של האינטרפול תלוי ועומד נגדו.

 הלוויית הנשיא גרסיה/ צילום: צילום: רויטרס, Guadalupe Pardo

הנשיאות כתחנת מעבר

למרבה החלחלה, אלה הם חמשת הנשיאים האחרונים של פרו (לא כולל הנוכחי, שלא נבחר, אלא נכנס לנעלי קודמו המתפטר). קשה להעלות על הדעת הכתמה חמורה יותר של תרבות פוליטית. צריך להטעים שרק אחד מן החמישה הורשע, וכל האחרים מכחישים בתוקף את העבירות המיוחסות להם. אבל ענן כבד רובץ על פרו.

דפדוף בעמודים הראשונים של עיתוניה בחודשיים האחרונים, מראה זרם בלתי פוסק של גילויים ושל חשדות לא רק כלפי נשיאים, אלא גם כלפי שרים, כלפי חברי קונגרס (פרלמנט), כלפי מושלי חבלים, כלפי פקידים בכירים, כלפי תובעים, כלפי שופטים, כלפי אנשי עסקים. הרושם הלא-מוכח הוא, כי השחיתות לא פסחה על איש. אם יש עדיין בכירים, שאזיקים לא הונחו על פרקי ידיהם, אין זה אלא מפני שהתביעה לא הספיקה. נראה בעליל שארמון הנשיאות בלימה הפך לתחנת מעבר בדרך לבית הכלא. 

דכדוך מיוחד מעוררת הביוגרפיה של אחדים מן הנאשמים. שניים מהם, הנשיאים לשעבר אלחנדרו טולדו (2001-2006) ופאבלו קוצ’ינסקי (2016-2018), היו כלכלנים בכירים בבנק העולמי, עם מוניטין של רצינות ושל ניקיון כפיים. הם עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, כחלופות רצויות לדמגוגים פופוליסטיים. למרבה העניין, הדמגוגים ההם היו אב ובתו, הנשיא אלברטו והטוענת לנשיאות קייקו פוחימורי, בהפרש של 15 שנה זה מזו. אכן, הפוליטיקה של פרו נקראת ונשמעת כמו אופרת סבון.

ג’ון קנדי הוא לא היה

אלאן גרסיה תואר לפני הרבה שנים כ"ג’ון קנדי של אמריקה הלטינית". לא היה לתיאור ההוא מלכתחילה על מה שיסמוך, חוץ מזה שגרסיה היה רק בן 36 בעלותו לנשיאות בפעם הראשונה, ב-1985. הוא היה יציר כפיו של פופוליסט אגדי, ויקטור ראול איה דה לה טורה, אשר קיווה לאחד את אמריקה הלטינית, באמצעות תנועתו "הברית האמריקאית העממית המהפכנית" (APRA). משטרים צבאיים, שהיו לחם חוקה של פרו מאז עצמאותה, חזרו והשליכו את דה לה טורה לכלא, או שהוציאו את מפלגתו אל מחוץ לחוק.

פופוליזם הוא קללת הפוליטיקה הלטינו-אמריקאית מאז ומעולם. בדרך כלל הוא בא מימין, לפעמים הוא מגיע משמאל, ולפעמים קשה לאפיין אותו. APRA חרתה על מצעה התנגדות ל"אימפריאליזם האמריקאי" ולקומוניזם. היא תמכה ברפורמה קרקעית לטובת איכרים אביונים, בייחוד ילידים, זאת אומרת צאצאי האומות המקוריות של דרום אמריקה, שהתרגלנו לכנות "אינדיאנים". היא גם חייבה בעלות של המדינה על כלי הייצור, מה שהעמיד אותה מיני וביה באגף השמאלי-סוציאליסטי.

דה לה טורה לא הצליח להגיע לנשיאות בזכות עצמו, אבל הוא הכשיר את גרסיה, שנעשה נשיא חמש שנים לאחר מותו. תקופת כהונתו הראשונה של גרסיה ציינה את אחד האסונות הפוליטיים הגדולים ביותר של זמנה. גרסיה סירב לפרוע חובות, והלאים את הבנקים. פרו איבדה את דירוג האשראי שלה, והתקרבה להתמוטטות. בשיאה, האינפלציה הגיעה כמעט ל-8,000%. התקוממות מאואיסטית אלימה התפשטה באזורים הכפריים. טרוריסטים מרקסיסטיים פעלו באזורים העירוניים. הממשלה איבדה את עשתונותיה, והשתמשה ביחידות חיסול.

"פותח את לבו לאלוהים"

גרסיה היה מוקצה מחמת מיאוס במידה כזאת, שהוא גלה לאירופה. כמעט 10 שנים הוא היה בחזקת עבריין נמלט, עד שבית המשפט העליון החיל את פקודת ההתיישנות על פשעיו. הוא חזר הביתה, וב-2006 הצליח לחזור ולהיבחר לנשיא. זה היה אקט מדהים של תחיה פוליטית. נוצרי מאמין יקרא לזה "הולדת מחדש". גרסיה, מאמין או לא-מאמין, שיתף את אלוהים בהכרזת ניצחונו האופורית. "איש אינו יכול לקבל את האחריות הבאה עם שלטון, אם אין הוא פותח את לבו לאלוהים, ומכיר בשגיאותיו ובחולשותיו", אמר.

גרסיה ושני הנשיאים שבאו בעקבותיו חשודים בקבלת שוחד של מיליוני דולרים מענק הבנייה הברזילאי אודברשט (Odebrecht). זרועות אודברשט נשלחו אל כל רחבי אמריקה הלטינית, והגיעו עד אפריקה. שוחד נשקל על ידיהם של פוליטיקאים בסכום של אולי מיליארד דולר. נשיא ברזילאי מפורסם, לולה דה סילבה, יושב בכלא על קבלת שוחד, ומפלגתו הסוציאליסטית איבדה את השלטון.

נראה שמכל ארצות היבשת, מחוץ לברזיל, פרו הייתה כר השיחוד העיקרי של אודברשט. היא נועדה להיות נמל המוצא, או הסיום, של אוטוסטרדה בין-אוקיאנית, המחברת את האוקיאנוס השקט עם האוקיאנוס האטלנטי. זה פרויקט כמעט פרעוני: הדרך נמתחת לאורך 2,600 ק"מ, חוצה את יערות-העד של האמזונס, וכוללת 22 גשרים. אלחנדרו טולדו, שבימיו נחתם ההסכם על בניית האוטוסטרדה, חשוד שקיבל שלמונים של 20 מיליון דולר.

שערוריית אודברשט מטלטלת את אמות הסיפים של היבשת. עלייתו של פופוליסט ימני קיצוני לשלטון בברזיל היא תוצאה אחת שלה. אלה העוקבים אחר התפתחות החקירה משוכנעים שלא ראינו לפי שעה אלא את קצה הקרחון. אבל הקצה הזה כבר הספיק להבאיש את ריחה של הדמוקרטיה הפרואנית. זו תמיד בשורה רעה מאוד, והיא רעה שבעתיים בארץ הידועה בקלות התפתויותיה ל"איש חזק", המבטיח לנקות את האורוות, ולהשליט חוק וסדר. יש לכולנו סיבה טובה להתבונן בפרו, ולראות מה תעולל שחיתות האליטות לדמוקרטיה שלה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny