תוכנית הנאט"ו הערבי של טראמפ: גב כלכלי לפלסטינים וקואליציה נגד איראן

בזמן שתוכנית השלום המדוברת בין ישראל לפלסטינים זכתה לכינוי "תוכנית המאה" (Deal of the century), הרי שאם פורטים את הרמיזות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנה האחרונה - הגישה המרחפת מעל למהלך כולו היא של "מדינה מינוס". כלומר, מהצד הישראלי מדובר על שימור הסכסוך בין ישראל לפלסטינים באמצעות המצב הקיים, בתוספת תיקונים מסוימים העשויים לשפר בעיקר את מצבה של ישראל.

התוכנית המדוברת, שעליה מקפיד נתניהו שלא לדבר, עוסקת בעיקר בעניינים נגטיביים מבחינת הפלסטינים. זו רשימה ארוכה מאוד שעיקרה - לא למדינה פלסטינית, לא ליישות מדינית מלאה, לא לעצמאות פלסטינית.

מה הם אותם תיקונים העשויים לשפר את מצבה של ישראל? למשל, המשך תהליך ביטול סוכנות הפליטים של האו"ם (אונר"א), באמצעות ייבוש המקורות הכספיים של הסוכנות וביטול מעמד הפליטות.

בנוסף, בישראל מדברים על סיפוח גושים מסוימים (גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל) והחלת חוקי קרקעות על התנחלויות נוספות, כולל מבודדות. כמו כן, כל מהלך שיעמיק את הניתוק בין עזה לגדה, עשוי להתאים לישראל.

אם פורטים את הדברים, הרי ש"מדינה מינוס" היא קריאה לפלסטינים לקבל מעמד של מעין-אוטונומיה כלכלית, עם ממשל אמריקאי שיתמוך בהם כספית ויגייס למענם חלק ממדינות האזור - מדינות "הנאט"ו הערבי" - מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ. הקבוצה הזו תיתן גב כלכלי ופיתוח תשתיות לפלסטינים, ומנגד תהווה קואליציית נגד לאיראן.

"תוכנית המאה", כפי שמכנים אותה בבית הלבן, תהיה בעלת פרק כלכלי מפורט, ותוביל את מדינות האזור להכרה במדינת ישראל. בצד הפלסטיני, המדינות יעניקו לאותה האוטונומיה עתיד של פיתוח כלכלי, סטטוס-קוו בנושאים דתיים, וחירות ליצור קשרי סחר בינלאומיים. אך לפלסטינים לא תהיה ריבונות.

שליחו המיוחד של הנשיא דונלד טראמפ לענייני המו"מ בין ישראל לפלסטינים, ג’ייסון גרינבלט, מרבה לציין בחשבון הטוויטר שלו מה לא כוללת תוכנית השלום המדוברת - זו שתוארה בחודשים האחרונים כ"תוכנית המאה". התוכנית, שאמורה להתפרסם במועד כלשהו אחרי הקמת הממשלה ה-35 בראשות בנימין נתניהו ואחרי חג הרמאדן, מעסיקה בשלב הזה פקידי ממשל בוושינגטון, קהיר, עמאן, ירושלים וברמאללה. גם האירופאים מנסים להבין את הכיוון החדש שמנסה ממשל טראמפ לייצר, אך רובם הותרו באפלה. האמריקאים שומרים את הפרטים קרוב לחזה.

"עוד סיפור לא נכון", צייץ גרינבלט בערב פסח, תוך שהוא מפנה למאמר של העיתונאי הפלסטיני דאוד כותבאב, אשר פורסם ב"ג’ורדן טיימס". "החזון שלנו איננו כשל ‘בוררות בייסבול'... לא תהיה דרך להימנע ממו"מ ישיר בין הצדדים כדי להגיע להסכם כולל. כל מי שחושב אחרת - טועה", צייץ גרינבלט.

דאוד ביסס את מאמרו על ההנחה שעורכי דינו של הנשיא וגרינבלט, לשעבר סגן נשיא בקבוצת טראמפ, הצטרפו לפני יותר משנתיים לבית הלבן היישר מעולם העסקים - ולכן מדובר באנשים הסבורים שניתן לפתור כל בעיה מדינית ופוליטית באמצעות כסף. את הגישה הזו דוחה גרינבלט מכול וכול.

הוא דוחה גם אפשרויות אחרות. "אני שומע דיווחים על כך שהתוכנית שלנו כוללת רעיון, שלפיו נעניק חלק מסיני (השייכת למצרים) לעזה", כתב גרינבלט בטוויטר לפני החג. "שקר! אל תאמינו לכל דבר שאתם קוראים".

חתנו של הנשיא טראמפ, ג’ראד קושנר, אמר כי "על הצדדים לשמור על ראש פתוח" באשר לתוכנית. בעוד הכוונות של גרינבלט וקושנר לקדם את התוכנית נראות כמלאות רצון טוב, נדמה שבבית הלבן עושים מעט מאוד מהלכים כדי להגביר את האמון של הציבור הרחב בישראל וברשות הפלסטינית. המידע מועט, השיח הציבורי מוגבל, ובישראל - כידוע - הציבור ברובו בחר בממשלה שהתנגדותה לשינוי מדיני.

התוכנית, שעליה מדברים בוושינגטון כבר כמעט שנתיים, הייתה אמורה להתפרסם לפני כחצי שנה. אלא שלוח הזמנים חלף, ובשל הבחירות בישראל, השהה הממשל את כוונתו להניח את התוכנית. כעת, כאמירה כללית, מדברים על חודש יוני ואילך.

המסר לפלסטינים: יכול להיות גרוע יותר

בשלב הזה, מלוות את "תוכנית המאה" מספר רב של מילות תואר-נגטיביות. בעיקר מה היא לא תכלול, וכאמור - זה אומר, ככל הנראה - לא למדינה פלסטינית, לא ליישות מדינית מלאה, לא לעצמאות פלסטינית. ויש גם עוד: לא לאיחוד פלגים פלסטיניים, כלומר - לא להכללה של עזה בתוך העסקה. כפי הנראה, לפלסטינים לא יהיה שדה תעופה או נמל יציאה ריבוני. לא תתאפשר שיבת פליטים, לא להכללת ירושלים בהסדר, ובוודאי שלא לכוחות צבאיים ריבוניים של הגוף החדש.

"אין סיבה להשתמש במונח ‘פתרון שתי המדינות’, כי כל צד מפרש אותו אחרת", אמר גרינבלט ביום שישי בראיון ל"סקיי ניוז" בשפה הערבית. למעשה, נדמה שבכירי הממשל האמריקאים והישראלים, מתואמים אלה עם אלה היטב, ומכוונים ליצירה פוליטית אשר תשמר את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. באשר לבכירים פלסטינים, הללו נמצאים בנתק פורמלי מוושינגטון מאז דצמבר 2017, עת הכריז הנשיא טראמפ על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. כפי הידוע, מאמציו של גרינבלט לזמן אותם בחזרה לשיח כלשהו לא נחלו הצלחה.

אך עם המהלכים החד-צדדיים והמהירים בנושא ירושלים, רמת הגולן, וחיסול תקציב סוכנות הפליטים הפלסטינים אונר"א - מגיע מוושינגטון גם המסר הבא לפלסטינים: אם לא תתיישרו ותגיעו לנורמליזציה עם ישראל, אתם עשויים לראות נסיגה מוחלטת מכל מה שקיוויתם וחלמתם עליו. עבור השאיפות הפלסטיניות, יכול להיות הרבה יותר רע.

בדרך ל-א-סיסי: הסרבנות של אבו מאזן

הרשות הפלסטינית הכריזה מלחמה, לפחות במובנה הדיפלומטי, נגד "תוכנית המאה" של ממשל טראמפ. בשבועות הקרובים יתכנס הוועד הפועל של אש"פ - הגוף המחליט בענייני מדיניות חוץ - להחליט על צעדי התגובה לקראת פרסום התוכנית. נביל אבו רודיינא, יועצו של יו"ר הרשות אבו מאזן, אמר ל"גלובס", כי הדיון יעסוק במכלול - כלומר, גם בקיצוץ הסיוע האמריקאי הישיר לרשות, והעקיף באמצעות אונר"א ו-USAID, קיצוץ שבגינו יפוטרו השבוע עשרות מעובדי USAID וכמעט כל הפרויקטים שבהם עסק הארגון בוטלו.

כן ידונו המנהיגים הפלסטינים בקיזוז כספי המסים שמעבירה ישראל, בעקבות חוק הקיזוז, בסכום המסתכם בכחצי מיליארד שקל בשנה. לדברי אבו רודיינא, הרשות כורכת את הצעדים הללו ב"תוכנית המאה", והתגובה תהיה חריפה. בין היתר מאיימים הפלסטינים בביטול חד-צדדי של כל ההסכמים הכלכליים, לרבות השימוש בשקל כמטבע עובר לסוחר בשטחי הרשות. לגבי התוכנית, אומר אבו רודיינא כי ככל שהבעיות המהותיות לא על יהשולחן, לרבות ירושלים ועצמאות מדינית, התוכנית הזו לא תובא כלל לדיון. "אין ולא יהיה דיון על תוכנית כלשהי עם האמריקאים בממשל הנוכחי, שבעצם אימץ את עמדות הימין הקיצוני הישראלי. בלי מעורבות של מדינות אירופה ורוסיה, לא יהיה מו"מ".

הפלסטינים מסנדלים עצמם בהתנגדות מראש, אבל במקביל חוששים כי מדינות ערב המתונות לא יפסלו אותו על הסף. אבו מאזן, שיצא היום לקהיר להיפגש עם נשיא מצרים א-סיסי, מנסה להשיג מהנשיא המצרי תמיכה בגינוי חריף של הליגה הערבית לתוכנית טראמפ, ובגיבוי להתנגדות לעצם הדיון עליה. לא בטוח שזה מה שיקבל. א-סיסי, לדידם של האמריקאים וגם מצד ישראל, הוא שושבין חשוב לתוכנית ולמעשה לכל מה שקורה באזור, והרווח הכלכלי והמדיני שהוא עשוי להפיק מקידום תוכנית טראמפ הוא עצום. לכן, לא צפוי שימהר לתמוך בכל צעדי הפלסטינים.

עבדאללה מלך ירדן נוח יותר לפלסטינים, אף שגם ארצו אמורה לזכות בנתח כלכלי מיישום התוכנית. אלא שלעבדאללה, להבדיל מא-סיסי, יש מיעוט פלסטיני גדול בשטחו והתנגדות עזה לפשרות עם ישראל.

המפרציות, ובראשן סעודיה, ככלל בעד התוכנית - אך לאחר ירידת כוחו של יורש העצר מוחמד בין סלמאן בשל פרשת רצח חשוקג’י, גם התמיכה בתוכנית פחות מובנת מאליה.

קודם כלכלה, אח"כ (אולי) פתרון מדיני

הקשיים הרבים במציאת פתרונות פוליטיים-מדיניים לסוגיות שבליבת הסכסוך - ירושלים, פליטים, גושי התנחלויות - הובילו את התוכנית המוצעת שהכינו אנשיו של טראמפ לכיוון הכלכלי בעיקר. ההיגיון נובע ממה שקרוי, "שלום כלכלי", אותה גישה האומרת שיש לשפר את המצב הכלכלי בשטחים, להביא לכך שחיי היום יום משתפרים והולכים, והאלימות הולכת ופוחתת.

האמריקאים מציעים לפלסטינים עצמאות כלכלית, ראשית לכל. לפני כחצי שנה פרסמנו ב"גלובס" את הסכום הראשוני שמציעים האמריקאים לפלסטנים בתמורה להגעתם לשולחן הדיונים - כחמישה מיליארד דולר. לסכום זה מצרפת התוכנית השקעות של עשרות מיליארדים נוספים בתשתיות ובבנייה לטווח ארוך של יסודות העצמאות הכלכלית הפלסטינית. זה כולל תשתיות תעשייתיות ותעסוקתיות, תחנות כוח ומערכות אספקת מים וטיהור ביוב. רוב הפרטים אינם ידועים עדיין, ומקצתם יהיו מעורפלים במתכוון, אבל לפי מקורות דיפלומטיים אמריקאים רק חלק מהפרויקטים יהיו בשיתוף ישראל, מתוך מגמה לייצר עבור הפלסטינים יסודות כלכליים עצמאיים.

כאמור, האמריקאים לא פוסלים בתוכנית את פתרון שתי המדינות אך גם לא מזכירים אותו. הכוונה היא לייצר אווירה נוחה יותר, דרך השיפור הכלכלי, ולדחות את הפתרון המדיני המלא לטווח ארוך יותר. בשל ההתנגדות של ההנהגה הפלסטינית, התוכנית תשווק מעל ראשה, אל הציבור הפלסטיני והערבי ככלל.

מהי "מדינה מינוס"

סעיפי התוכנית, על פי הערכות

● קו הגבול עם ירדן - בהחזקה צבאית-ביטחונית ישראלית בלבד, עם שליטה מלאה במעברי הגבול

● זכות שיבה פלסטינית - אין

● מעמד פליטות - מתבטל

● ירושלים - בריבונות ישראלית, עם אפשרות לבניית בנייני ממשל פלסטיניים באיזור אבו-דיס

● שטחי האוטונומיה הפלסטינית - בשליטה ביטחונית ישראלית מלאה

● כוח צבאי פלסטיני - אין

● כוח שיטור פלסטיני פנימי - כפי הקיים כיום

● חילופי שטחים - מוגבלים, בתמורה לסיפוח הגושים

● אונר"א - חיסולה של הסוכנות, מגבלות בחקיקה אמריקאית על תכני הלימוד בבתי הספר

● כלכלה - השקעה משמעותית בתשתיות פלסטיניות, איכות סביבה, תחבורה וחינוך, סחר חוץ מוגבר