בית המשפט העליון הכיר בתוקפה של עסקת מקרקעין מ-1987, למרות שנחתמה בעל-פה ולא דווחה בזמן אמת לרשות המסים. מדובר בפסיקה נדירה יחסית, היות שבתי המשפט לא ממהרים להכיר בעסקאות מקרקעין הנעדרות מסמך בכתב.
מדובר במגרש בגבעת שמואל שאותו רכשו ב-1974 במשותף רחמים ודוד - שני גיסים שניהלו במשך עשרות שנים אטליז. עם רכישת המגרש נרשמו בו הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על-שמם, בחלקים שווים. בשנת 1987 רכש רחמים מדוד את חלקו במגרש, תמורת תשלום במזומן. בין השניים לא נחתם חוזה בכתב למכירת חצי המגרש, והעסקה לא דווחה לרשויות המס. כמו כן, הזכויות בטאבו נותרו בבעלות שווה של שניהם.
לאחר אותה עסקה בנתה משפחתו של רחמים על המקרקעין 3 בתים למגוריהם, והוא, ילדיו ומשפחותיהם עברו להתגורר במקרקעין. לפני כמה שנים הלך רחמים לעולמו. לאחר פטירתו חלה תסבוכת לגבי המקרקעין, זאת אחרי שדוד העביר את חלקו הרשום לבתו ללא תמורה, ואף נעשה ניסיון לרשום על-שמם של הבת ובעלה את המקרקעין בטאבו.
אלמנתו של רחמים ז"ל ושבעת ילדיהם התנגדו לרישום ההערה ולהעברת החלק במתנה לבתו של דוד, ועתרו לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין אלדד פסי ויובל עציוני, בבקשה לקבלת צו הצהרתי כי המגרש בשלמותו, יחד עם הבתים הבנויים עליו, הם בבעלות עיזבון המנוח, זאת נוכח העסקה שנערכה בעל-פה כבר בשנת 1987.
הנתבעים מצדם (דוד, חתנו ובתו) עתרו בתביעה שכנגד לחייב את התובעים בתשלום דמי שימוש בסך של כ-2 מיליון שקל, לצד העברת בעלות מחצית מן הבתים שנבנו על המגרש.
השופט יהושע גייפמן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בתובענות ההדדיות, אישר את תוקפה של עסקת מקרקעין מכוח דוקטרינת "זעקת ההגינות", למרות שהעסקה נעשתה בעל-פה ואינה עומדת בדרישת הכתב הקבועה בהוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, הקובעות כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
על רקע פסק הדין האמור הוגש הערעור לבית המשפט העליון, ובו נטען, בין השאר, כי לא היה מקום לרכך את דרישת הכתב ההכרחית, מקום בו אין אפילו ראיה אחת בכתב המעידה על כך שהעסקה אכן בוצעה בשנת 1987, ושעה שהעסקה אפילו לא דווחה למיסוי מקרקעין. בית המשפט העליון דחה כאמור את הערעור וקבע כי "בית המשפט המחוזי מונה שורה ארוכה של אינדיקציות שהמשקל המצרפי שלהן מבסס היטב את התוצאה שאליה הגיע ואת מסקנתו בדבר "זעקת ההגינות", שבנסיבות המקרה גוברת מכוח עקרונות ההשתק ותום-הלב על היעדר מסמך בכתב", נכתב.
שופטי העליון קבעו כי בהינתן העובדה שנבנו 3 בתים על המקרקעין שמשמשים זה עשרות שנים למגורי המשיבים (יורשי המנוח), ושאלה היו בחזקתם הבלעדית לפני הקמת הבתים - אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, התומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע.
נוכח קביעה זו חויבו המערערים לשאת בהוצאות המשיבים בסך 35 אלף שקל, נוסף על הסכומים שנפסקו על-ידי בית המשפט המחוזי.
גלגולה של עסקה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
