מנעו מכם להיכנס למקום ציבורי עם חמץ - האם זה מותר עפ"י חוק?

כמדי שנה במהלך ימי הפסח עולה השאלה האם מותר למנוע ממבקרים במקומות ציבוריים (דוגמת קניונים או בתי חולים) להיכנס כשחמץ באמתחתם? ובכלל - האם מותר לחנויות או למסעדות למכור חמץ?

האיסור על הצגת חמץ בחג הפסח אינו מבוסס רק על הפסוקים שקבעו אכילת מצות ואי-אכילת חמץ בספר שמות פרק י"ב - אלא הוא מעוגן בחוק שנחקק ב-1986. עו"ד אהוד פאי, העוסק בתחום המשפט האזרחי, מסביר כי החוק "חג המצות (איסור חמץ)" נחקק במטרה: "למנוע הצגת לחם, לחמניות ופיתות בפומבי, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור".

בדברי ההסבר להצעת החוק צוין כי "בשנים האחרונות פשה נגע מכירת חמץ בפסח (לחם ופיתות) בחוצות הערים. למרות העובדה שלפחות 80% מכלל הציבור היהודי בארץ אינם אוכלים לחם ופיתות בחג הפסח, הרי הולך וגואה גל מכירת החמץ בחנויות, בקיוסקים ובמזנונים בפסח, ומוצרי החמץ מוצגים לראווה בפרהסיה, דבר הפוגע ברגשות רוב הציבור הדתי, המסורתי והלאומי".

על-פי חוק זה, מסביר עו"ד פאי, לא קיים איסור על מכירה או צריכה של חמץ בפסח, אלא על איסור על בעלי עסקים להציג בפומבי מוצרי חמץ למכירה או לצריכה. החוק אף מגדיר סוגי חמץ שאסור להציג בפומבי: לחם, לחמנייה, פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים.

עם זאת, החוק מכיר בעובדה שבישראל מתגוררת אוכלוסייה גדולה של ציבור שאינו יהודי, ועל כן האיסור על הצגת מוצר חמץ בפומבי אינו חל על עסקים המצויים ביישוב שבו מרבית התושבים או מרבית חברי מועצת הרשות המקומית אינם יהודים, או מרבית בתי העסק אינם של יהודים, וכן לא חל על יישוב שיתופי שבו בתי העסק מיועדים לצורכי תושביו של המקום בלבד.

ויש גם סנקציה: החוק מתיר לפקחים לערוך חיפוש בבתי עסק וגם להטיל עליהם קנסות: עו"ד פאי מסביר כי עסקים המציגים מוצרי חמץ בניגוד להוראות החוק חשופים לקנס. "לאחר חקיקת החוק, שר הפנים היה אמור להתקין תקנות לביצועו, אך עד היום הן לא עודכנו, לכן לא נקבע עד שיעור פיצוי אחד. בעבר הקנס עמד על 350 שקל, אלא שבפועל הדבר נתון לשיקול-דעת ולמדיניות של כל רשות מקומית. לעתים הרשויות המקומיות מפרסמות באתר שלהן הודעות בנושא ובנוגע לרמת האכיפה שבכוונתן להפעיל, אלא שבפועל חוק חג המצות אינו נאכף במרבית הערים בישראל במשך שנים, ואף היו חברי כנסת שטענו כי יש מקום לבטלו לגמרי".

"עם זאת", מסביר עו"ד פאי, "כל רשות מקומית קובעת את מדיניותה בנושא, כמו גם את רמת האכיפה והטלת קנסות, ונכון להיום החוק עדיין בתוקף, וקיימת האפשרות שמשרד הפנים ומי שעומד בראשה יורה על הגברת אכיפת החוק, כל עוד החוק לא יבוטל".

האם מותר לאסור על מבקרים להכניס חמץ למקומות ציבוריים דוגמת בתי חולים?

"יש בנושא זה מחלוקת. האיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, מקורו בנוהל של הרבנות הראשית, וידוע לי (על-פי פרסומי בתקשורת) כי נושא זה נמצא בהליך משפטי המתנהל בבג"ץ, בעקבות עתירות שהוגשו נגד אותו נוהל, במסגרתו הגישה המדינה הודעה בה צוין כי הושג הסדר המקובל גם על הרבנות הראשית, לפיו יוקצו מתחמים מיוחדים בבתי חולים, בהן תותר הכנסת מוצרי חמץ".

כיצד מוגדר מקום פומבי? עו"ד פאי מזכיר החלטה משנת 2008 של השופטת תמר בן-אשר צבן מבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים. ההחלטה התייחסה למספר כתבי אישום שהוגשו נגד מספר בעלי מסעדות בירושלים שהואשמו בעבירה של "איסור הצגת חמץ", בהם טענה המדינה, בין היתר, כי אותן מסעדות הפרו את הוראות החוק בכך שהן מכרו חמץ במהלך חג פסח. השופטת החליטה לבטל את כתבי האישום, לאחר שנקבע כי הצגת החמץ נעשתה על-ידי המסעדות "במקומות שאינם בגדר מקום פומבי". באותה החלטה נידונה השאלה מהו נחשב למקום פומבי בו אסור להציג חמץ, ונקבע כי כדי שיחול על המקום איסור להציג חמץ, לא רק שצריך שהוא יהיה מקום ציבורי כמו מכולת, מסעדה או פיצרייה, אלא "עליו להיות מקום ציבורי הנראה מכל מקום".

עם זאת, הצגת חמץ בתוך בית עסק סגור אינה סותרת את החוק. עו"ד פאי מסביר כי ב-2008 פורסם חוזר מנכ"ל של משרד הפנים, ובו צוין כי האיסור על הצגת מוצרי חמץ בפומבי מתייחס "להצגה במרחב הציבורי-חיצוני, כגון הצגת חמץ למכירה בדוכן (ברחוב, בשוק, או על המדרכה) וכן בדלק או בחלון ראווה הפונה לרחוב".

באותו חוזר הוגדר "מרחב ציבורי חיצוני" ככזה שנמצא ב"רחוב, רחוב מקורה וכן גם את החללים הציבוריים הפתוחים בקניוני קניות סגורים", אך לעומת ההגדרה החריגה את "המרחב הפנימי של בתי העסק שבקניון", וכן נקבע כי האיסור על הצגת החמץ אינו חל "על הצגת חמץ בתוך המרחב הפנימי הסגור של העסק".

עו"ד פאי מחדד כי "יש לשים לב להבדל בין למכור חמץ לבין להציג חמץ. החוק לא אוסר על מכירת חמץ, אלא הוא אוסר על הצגת חמץ לצורך רכישתו בפומבי ושלא בתוך כותלי העסק. כלומר, בית עסק יכול למכור חמץ כל עוד הוא עושה זאת בשטחו הפרטי".