מנכ"ל תאגיד המיחזור תמיר: "חברות מזהמות כי אין הרתעה"

יותר מ-20 מיליון אמריקאים השתתפו לפני 49 שנים, במגוון אירועים שנועדו להעלות את המודעות לאיכות הסביבה. היוזמה הזו, שהוביל הסנאטור האמריקאי גיילורד נלסון, הפכה ברבות הימים ל"יום כדור הארץ" שצוין אתמול (ב').

המודעות לזיהום זינקה במהלך חמשת העשורים החולפים, במקביל לעלייה מטרידה בכמות הפסולת שהאנושות מייצרת. בשנת 2011 חוקקה הכנסת את "חוק האריזות" וקבעה יעד שאפתני: למחזר 60% מכלל האריזות שמגיעות לשוק, בדומה לתקינה שמקובלת באירופה. למרות הצהרת הכוונות המרשימה, היעד הזה עדיין לא הושג. מי שמנסה לקדם את המודעות הוא "דדי החתול", הפרזנטור שמוביל את הקמפיין, שקורא לזרוק כל סוג של פסולת לפח הרלוונטי.

למרות החוק: רוב הזבל בישראל לא ממוחזר

ההצלחה של "דדי החתול", שאותו מדבב ציון ברוך, היא חלקית, ויש לא מעט גופים - חברות ורשויות מקומיות - שפשוט מצפצפים על החוק.

חוק האריזות מבוסס על רציונל פשוט - "המזהם הוא המשלם". מי שמכניס לשוק אריזה - החל מגביע קוטג' וכל בבקבוק אקונומיקה, אמור למחזר אותה. בחוליה המרכזית בשרשרת הזו, שבמקרים רבים היא גם החוליה החלשה, נמצאים הצרכנים. לא כולם טורחים להפריד נייר (פח כחול), זכוכית (פס סגול), אריזות (כתום) ולהשליך בקבוקי פלסטיק ל"כלובים" - וזה במקרה שבו הרשות המקומית טורחת בכלל להציב פחים בכל הצבעים.

808 שקל לטון פלסטיק

במקביל לחקיקת החוק הוקם תמיר (תאגיד מיחזור יצרנים בישראל). היצרנים והיבואנים משלמים לתמיר דמי טיפול שנתיים, בהתאם לסוג החומר ולכמות האריזות שהם מכניסים לשוק. כל חברה אמורה להגיש דוח מפורט שכולל את כל הרכיבים. לצורך המחשה, במקרה של שימורי טונה, הפירוט יכלול את קופסת המתכת. במקרה שבו שלוש קופסאות טונה נמכרות יחד בתוך קרטון - כוללים גם אותו בחישוב.

התשלום של החברות נקבע, בין השאר, לפי פוטנציאל המיחזור. התעריף של טון פלסטיק, מהסוג שמשמש לאריזה של גביעי קוטג', מעדנים או גבינות, משלמים 808 שקל. על טון של פלסטיק, שממנו מיוצרים חומרי ניקוי וטואלטיקה, משלמות היצרניות 472 שקל. בנוסף לתשלום עבור החומרים, משלמים היצרנים גם על חלקם היחסי בעלות הפינוי.

את הכסף שהיא מקבלת מעבירה תמיר לרשויות המקומיות שמשלמות לקבלנים שמבצעים את איסוף הפסולת בשטח. תמיר היא מלכ"ר וחל"צ (חברת לתועלת הציבור), ואת העודפים שהיא צוברת היא מגלגלת לתקציב של השנה הבאה. בשנה הנוכחית מחזור ההכנסות של תמיר צפוי להסתכם בכ-110 מיליון שקל, שמתוכם 80 מיליון שקל יועברו לרשויות המקומיות.

בישראל פועלים אלפי יצרנים ויבואנים שכולם מחויבים למחזר לפי חוק, אך רק כ-1,500 מהם חברים בתמיר. איך זה קורה? רני איידלר, מנכ"ל תמיר, מודה כי "המשרד להגנת הסביבה לא מבצע פעולות אכיפה מספקות. ב-2018 לא יצא ולו מכתב אחד ליצרן על זה שהוא שלא קשור עם תמיר. ב-2017 יצאו 50 מכתבים, כשיש אלפי יצרנים בשוק. לחברות יש לא רק חובת התקשרות עם תמיר אלא גם חובה לעמוד ביעד ולמחזר 60% מהאריזות. למה שהן ייקחו אחריות אם אין להן הרתעה?".

איידלר מציין כי הבדיקה האחרונה של המשרד להגנת הסביבה בוצעה ב-2015. "אנחנו בביקורת העצמית שלנו יודעים שהגענו ל-60% מיחזור", הוא אומר.

במשרד להגנת הסביבה מאשרים כי "בין השנים 2015-2012 עמדו היצרנים והיבואנים ביעד זה, ודיווח בנושא הועבר לכנסת. המשרד רואה בחומרה אי-התקשרות של יצרנים ויבואנים עם תמיר, כנדרש בחוק. בשנתיים האחרונות אגף חוקי אחריות יצרן מורחבת ביצע מספר הליכי אכיפה בגין אי-התקשרות, ואולם פעילות האכיפה מוגבלת לתת-כוח-האדם שבו שרוי האגף, האמון על הטיפול ב-4 חוקים נוספים על חוק פסולת אריזות: חוק הפיקדון, חוק הצמיגים, חוק פסולת אלקטרונית וחוק השקיות.

"המשרד להגנת הסביבה פנה מספר פעמים למשרד האוצר בבקשה לתקנים, שלא התקבלו. בכוונת האגף להוציא עשרות הליכי אכיפה בתקופה הקרובה, במסגרת חוק פסולת אלקטרונית וחוק האריזות, ובכך להגביר תחרות הוגנת שתועיל לכלל הצרכנים, לצד צמצום הפגיעה במיישמים את החוק".

כמה שוקלות האריזות שמגיעות לשוק? 1,500 היצרניות והיבואניות הבולטות במשק אחראיות לכ-414 אלף טון, שמתוכם מוחזרו בשנה החולפת 360 אלף טון. ההיקף הכולל, להערכת תמיר, עומד על 650-850 אלף טון.

"על הנייר אנחנו עומדים ביעדי המיחזור", אומר איידלר, "משום שאת רוב האריזות מכניסות לשוק היצרניות הגדולות שמצויות איתנו בהתקשרות, אבל יש Free riders שנהנים מזה שאנחנו עומדים ביעדי המיחזור, והם חומקים מענישה".

רשימת הגופים שמשתפים פעולה עם תמיר כוללת בין השאר את רמי לוי, תנובה, אסם, שופרסל, סופר-פארם, סוגת, נייק וקופת-חולים כללית.

"שיתוף-פעולה עם החברות"

יש מכשול נוסף שפוגע במיחזור בישראל - מחסור בפחים כתומים. "ב-2018 היו בחירות ברשויות המקומיות, והרבה מהן התעכבו עם פריסת פחים", אומר איידלר. "גם הרשויות המקומיות צריכות לחתום על הסכם עם תמיר - אחרת הן חשופות לעיצום פלילי, וגם כאן אין אמצעי הרתעה".

כיום מוצבים פחים כתומים בסביבת כ-60% ממשקי-הבית ישראל, ואיידלר מעריך כי בסוף 2020 הנתון הזה יעמוד על 80%. לדבריו, "יש רשויות שאכפת להן יותר, כמו תל-אביב, ראשון-לציון, הרצליה, עמק חפר, עמק יזרעאל וערד; ויש כאלה שפחות, בהן ירושלים, אשדוד, בני-ברק ונהריה. הרשות היא המפתח, משום שתמיר לא יכולה לעבוד לבד. כדי שנצליח למחזר נדרש שיתוף-פעולה עם החברות, עם הרשויות, עם היצרנים והיבואנים ועם התושבים. אלה השותפים שלנו".

במשרד להגנת הסביבה מציינים לנוכח הדברים כי "כ-95% מהרשויות המקומיות בישראל חתומות על הסכם התקשרות עם תאגיד תמיר, אך חלק מאלה שאינן חתומות הן רשויות משמעותיות. יצוין כי חלק מהרשויות שחתומות עם התאגיד מתעכבות בפריסת תשתית מתאימה לפסולת אריזות. המשרד להגנת הסביבה שוקל ביצוע צעדי אכיפה אל מול הרשויות שטרם התקשרו בנושא זה".

חלק משמעותי מהפסולת מגיע מהבתים, וקשה לראות את האדם הסביר מחזיק 4 פחים בבית.

"נכון, אבל צריך להבין שהפרדת אשפה מצמצמת נפח בפח האשפה הרגיל. אל הפח הכתום אפשר להשליך הכול בתוך שקית פלסטיק שגם עוברת מיחזור - והופכת ליריעות גומי לתעשיית הבידוד. 50%-60% מהאשפה שמושלכת לפח הירוק היא אריזות. בסוף אנחנו לא מייצרים יותר פסולת, רק צריך להפריד אותה".

אתם מונופול. אם השוק ייפתח לתחרות, סביר להניח שהצרכנים ישלמו פחות.

"החוק מאפשר הקמה של עד 4 גופים מוכרים, שיוכלו לעבוד עם מטרות רווח. נכון לעכשיו המשרד להגנת הסביבה לא אישר גוף כזה. כחברה שפועלת לתועלת הציבור, אנחנו לא פועלים במודל של רווח אלא בהתאם לעלויות. עודף מאפשר לנו להוריד דמי טיפול בשנה העוקבת. אני לא נגד תחרות, אבל אם הגופים שיקומו יפעלו עם מטרות רווח, תידרש אסדרה. בגרמניה אחרי 14 שנה הוסיפו גופים מתחרה לגוף שפעל שם, אך ברוב מדינות אירופה המערבית יש גוף מוכר אחד. תחרות יכולה להוזיל את המחיר ליצרן בטווח קצר, אבל בטווח הארוך המחירים יהיו חייבים להתיישר".

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בעניין זה כי "פתיחת שוק האריזות לתחרות היא הליך מורכב. המשרד בוחן את הנושא, אולם לצערנו, בשל חוסר ניסיון עולמי בתחום, אנו מתקשים למצוא מודל שאותו אפשר לאמץ".

בשונה מפסולת אריזות קרטון שנערמת בעיקר בקרב בתי עסק, רוב אריזות הפלסטיק מגיעות לפסולת הביתית ומכאן שהדרך היחידה למחזר אריזות אלה נתונה לרצון הטוב של הצרכנים. בישראל, בשונה ממדינות כמו בלגיה או הולנד התושבים לא חשופים לקנסות אם לא ישליכו את הפסולת לפח הנכון. הצרכן מהווה חוליה חשובה בשרשרת המחזור: הפסולת שהציבור משליך לפח הכתום נאספת בנפרד על ידי משאיות ייעודיות. תכולת הפחים מגיעה לשתי מפעלי מיון (בראשון לציון ובעפולה) ושם מחלצים שבעה זרמי חומרים שונים למחזור בהתאם לסוג החומר: 4 סוגי פלסטיק, קרטון, קרטוני משקה ומתכת. לאחר ההפרדה והטיפול בחומרים הם מועברים למפעלי מחזור.

אתגרי המיחזור משתנים ביישובים בהם יש בתים פרטיים - שם מחלקת תמיר שקית כתומה שנאספת פעם בשבוע. ככל הנוגע לבניינים החדשים שמצוידים ב"פירים" של אשפה אין פתרון. דייר שירצה למחזר יצטרך לחפש פח כתום אצל השכנים. מה הסיכוי שזה יקרה? "כדי להביא את רוב הציבור למחזר צריכה להתרחש מהפכה. נגיע ל-40%-50% שיעורי מיחזור רק אם הציבור יראה את התועלת שמופקת לו מהמאמץ. בבלגיה ובהולנד מיישמים רעיון נוסף שמעניק תמריץ כספי לממחזרים - זה נעשה דרך פח טכנולוגי שמזהה את התושב ושוקל לו את האשפה ומתגמל אותו ככל שהיא פוחתת. אנחנו מאמינים שסנקציה על התושב היא לא הדרך ותגמול היא כן, אבל ישראל עוד רחוקה משם".

לאלו מוצרים הופך החומר הממוחזר?

היררכיית המחזור בנויה מ-4: Recycle ,Reuse ,Reduce ו-Recovery. לכל חומר ייעוד משלו: קרטון שנחשב לחומר שקל יותר למחזר יהפוך לנייר טואלט, שקיות פלסטיק הופכות לחוטי צנרת לתקשורת, לחשמל או לדליים. פלסטיק קשיח יותר ישמש למשטחים או ספסלים. פלסטיק פט ממנו עשויים בקבוקי משקה יהפכו להיות סלסלה לפירות או ירקות ובשיעורים זניחים הם יהפכו לפוליאסטר בתעשיית הבדים. מתכת מופרדת לפי סוגיה בדרך להפוך למטילי ברזל לתעשיית הבנייה. 

ויש גם אריזות מאתגרות: קרטון משקה שבחלקו הפנימי מצופה אלומיניום צריך לעבור הפרדה בין שני הרכיבים - קרטון שישמש בין היתר לתבנית ביצים ומתכת בנפרד לענף הבנייה. קרטוני החלב שלנו נוסעים לדרום קוריאה או לספרד והם עוברים שם תהליך של הפרדת החלקים לפני מחזור. בתחנה של תמיר הממוקמת בראשון לציון מחולצים 7 חומרים שונים - מה שאי אפשר מעבירים למפעלים אחרים.  

לכל אריזה המסלול שלה: אריזת קורנפלקס שתושלך לפח הכחול תעבור למפעל נייר חדרה אבל אם היא תשתחל לפח הכתום היא תטופל, כמו בקבוק משקה. כדאי לדעת: אריזות שמושלכות לפח הכתום צריכות להיות ריקות לגמרי. אם האריזה מכילה שאריות מזון היא לא תוכל לעבור למחזור. ויש גם תקלות כמו השלכת גזם או פסולת שאינה אריזות לפח הכתום.