תשכחו מהטירה של דרקולה, לטרנסילבניה יש הרבה יותר מה להציע

כשאומרים "טרנסילבניה", מיד מזנק דימוי קבוע: ערפדים צמאי דם, הרים מושלגים מחודדי פסגות וטירתו של הרוזן דרקולה, אתר מתויר לעייפה בעיר פויאנה בראשוב. רבים חושבים ש"הטירה של דרקולה" היא גולת הכותרת של המחוז. הסברה הזו מזינה היטב את הכלכלה המקומית, אבל האמת היא שהלב הפועם של טרנסילבניה - שמשתרעת למרגלות רכס הקרפטים ומצטיינת בנופים דרמטיים - נמצא בכלל במקום אחר, כ-200 ק"מ מבוקרשט וכ-130 מבראשוב, בחבל ארץ עלום לרובנו בשם הרגיטה (Harghita).

זהו אזור גדול, כ-6,000 קמ"ר שטחו, עשיר ביערות עבותים, בכפרים קטנים ומכניסי אורחים, בבעלי חיים נדירים, באגמים וולקנים, במכרות מלח, בהרים מושלגים ובכ-34 שמורות טבע. אם פינלנד זכתה למוניטין כארץ אלף האגמים, הרי הרגיטה היא בהחלט ארץ אלף המעיינות. פה משווקים לתיירים את "דרך המעיינות", שכוללת גייזרים ובריכות ג’קוזי טבעי, מוזיאון למים מינרליים ואפילו פסטיבל שנתי שמוקדש לנושא המבעבע.

הרגיטה הוא אחד משלושה מחוזות הונגריים שצורפו לרומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה כחלק מסיפוח טרנסילבניה. גם היום ההונגרים עדיין מהווים רוב (יותר מ-85%. הרומנים רק כ-13%. היתר בעיקר גרמנים וצוענים). לא מפתיע אם כך שהשפה השלטת היא הונגרית ולא רומנית. לכל מקום יש שני שמות, אחד בכל שפה, דבר שיכול לגרום לאי-אילו בלבולים.

מי למשל היה חושב שבירת המחוז שנקראת מירקורה צ’ק (Miercurea Ciuc) ברומנית, היא בכלל העיר צ’יק סירדה (Csikszereda) בהונגרית? כבוד למורשת זה יפה מאוד, אבל כתייר אתה שובר שיניים עם השלטים ועם תושבי המקום, אלה ואלה נטולי אנגלית.

היו מקרים שבהם נאלצתי להשתמש בשפת גוף כדי לקבל חלב לקפה, או במימיקה מביכה כדי להבין איך להגיע לרחוב מסוים. מצד אחד, זה מאתגר ודורש אורך רוח. מצד שני, מי שמחפש אותנטיות ומקוריות יחבק בשתי ידיים את ההזדמנות להשתלב בלוקאליות כפרית, שהיא מסבירת פנים ושופעת נדיבות.

בארצם של הסקלרים

האזור המעניין ביותר לטעמי הוא זה המכונה "סקלר-לנד" (Szeklerland או Székely Land). הסֶקְלֶרִים הם קבוצה אתנית דוברת הונגרית, שמהווה בערך כמחצית מההונגרים הרומנים. אלה הגיעו לטרנסילבניה בימי הביניים, ככל הנראה כלוחמים כדי להגן על הגבול (משמעות שמם היא כנראה "שומרי גבולות"). סוגיית מוצאם שנויה במחלוקת. רוב החוקרים משערים שהם צאצאים של הונגרים או של שבטים טורקיים שנטמעו בקרב ההונגרים (המדיארים) ויושבו בהרי הקרפטים המזרחיים. בעבר שייכו אותם לכל מיני קבוצות, בהם גם הסקיתים וההונים ואפילו הכוזרים. כך או כך, הסקלרים לחמו עם ההונגרים, תמיד בקו הראשון. בשל כך קיבלו זכויות רבות מהשליט, זכויות שנקנו בדם ולא במסים.

 שער עץ מגולף ומעוטר, טיפוסי ליישובי הסקלרים/ צילום: גילי מצא

במלחמת העולם השנייה הוכרע גורלם סופית על-ידי כיבושים והסכמים טריטוריאליים, ומאז הם חיים ברומניה, אבל שוקדים לשמר את זהותם ואת הפולקלור העשיר שלהם, ובכל הזדמנות חגיגית הם יוצאים לרחובות עם התלבושת הלאומית הצבעונית. חדי עין אולי יבחינו בניואנסים שמייחדים כל כפר במחוז. גם בתקופה הקומוניסטית הם נהנו ממידה מסוימת של אוטונומיה, והם מוכרים כקבוצת מיעוט ייחודית. ב-2015 אושר רשמית גם דגל סקלרי כדגלו של מחוז הרגיטה, תכלת עם פס זהב, שמש וירח.

עוד סימן היכר של הסקלרים הוא הכנסיות הייחודיות שלהם - הכנסיות הכחולות. חלקן גם מבוצרות, מבנים עגולים וכחולים. מבחינה דתית, חלקן קתוליות, אבל הזרם הדומיננטי הוא אוניטריאני (פרוטסטנטים שהוגלו מארצותיהם במלחמות הדת של המאה ה-16 באירופה).

 כנסייה סקלרית כחולה עם רהיטים מצוירים בדגמי פרחים אופייניים/ צילום: גילי מצא

כדי להגיע למגוון כנסיות כאלה, התנסיתי בטיול בכרכרה רתומה לסוס מיוזע שהתנשף ועורי האדים מהשמש הקופחת. פטרתי את שנינו מהעינוי וחזרתי במונית. אבל המאמץ היה שווה, בעיקר בגלל הכנסייה המדהימה בדריג’ו (Darjiu), כנסייה מבוצרת שבה ריהוט בכחול-טורקיז שהשתמר מהמאה ה-18, ועל הקירות, שחלקם שוחזרו, מצוירות סצנות המציגות חיילים סקלרים נאמנים.

 דובים בחצר האחורית/ צילום Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מקום לינה שמייצג בטוב טעם את התרבות הסקלרית הוא פנסיון גיזי בעיירה אודרווי סקיוק. הריהוט בפנסיון, בדומה לכנסיות, גם הוא גילוף בעץ עם מוטיבים פרחוניים בכחול המהפנט. צללתי בחדווה למיטת עץ בכחול עמוק מקושט בדגמי פרחים. ליד המיטה ניצבו שידות, ארון וספסל ישיבה מעוטרים באותו אופן. גם במסעדת הפנסיון (המומלצת) יש ריהוט עתיק ואוסף כלים מפעם, שנותנים הרגשה ביתית מזמינה.

בכפר הקרמיקה קורונד (Corund) - מקום בעל מוניטין לאיכות ולטכניקה מסורתית מימי הביניים - ניתן להתרשם גם ממלאכות מסורתיות סקלריות אחרות. ברחוב הראשי בכפר מציגים כיום כ-100 אמנים, ולא רק קדרים. בין המלאכות הסקלריות שמעניין לראות איך השתמרו, פגשתי מגלפים בעץ, ציירי רהיטים ואורגים, אבל הכי מרתק היה לראות אומן שהוא מהאחרונים שעוסקים במלאכתו - הכנת כובעים, תיקים ואפילו נרתיקים לסמארטפונים מ... מפטריות מקומיות, רכות כמו לבד, והן בעצם טפילים שנצמדים לעצים.

סלואו-טוריזם בקולחוז

Slow Tourism, "תיירות איטית", זו מגמה שתוספת תאוצה בשנים האחרונות: להוריד הילוך בחופשה. במקום לרוץ כדי להספיק בטיול לחוץ, מחליטים להתמקד באזור מסוים ולהיות במשימה הקשה לתזזיתיים של "כאן ועכשיו", ואפילו להעז להימצא במוד "העצל" של לא-לעשות. בחבל הרגיטה זה קל לביצוע, ותורמים לכך מרחקי נסיעה של בין עשר דקות לשעה לאטרקציות העיקריות.

התפאורה האופיינית נראית כמו קולחוז בעידן קומוניסטי שבה מככבים קוביות של בתים זהים עם גגות רעפים, דיר לבהמות ואסם מעץ מפויח בחצר האחורית. שבילים, כבישים צרים ומשובשים, שבהם רועי צאן מדרבנים עדרים של מאות כבשים או פרות, העוצרים את תנועת כלי הרכב השכיח - סוסים רתומים לכרכרות שבהן יושבים קשישים או משפחות של צוענים. אלה החליפו את קרון הנדודים הרומנטי מהסרטים בכרכרה שבה יושבים על מצע קש, שהוא גם אספקת המזון לבהמות הבית.

מוצרים אורגניים הם לא טרנד בהרגיטה, אלא חיי יומיום של פשטות נטולת יומרות. הם חוגגים אותה בפסטיבלים שחלקם מוקדשים למאכלים: פסטיבל הבצל, פסטיבל הפולנטה, הכרוב, או תפוחי האדמה (שמהם מכינים אפילו יין!). לפסטיבל הזה הגעתי במיוחד, עם זרם של תיירים הונגרים, שנשאו באמתחתם שקי תפוחי אדמה, קולפנים מיוחדים ועוד אביזרים. הם התמקמו בפארק עירוני, שפתו סירי ענק ועד מהרה בעבעו בהם מרקים ונזידים של תפוחי אדמה ושאר תבשילים, לפי מתכונים משפחתיים ובחדוות בישול חיננית.

טבע ואימה בדובי-לנד

לפשטות ולקרבה אל הטבע יש גם היבט נוסף - הדובים. כמו במקומות אחרים באירופה, שטחי המגורים של האדם הלכו והתרחבו על חשבון אלה של חיות הבר, מקורות המזון שלהן נפגעו, וכשחיה נעשית רעבה, היא פולשת אל אזורי האדם, לחפש מזון בפחי זבל, ולא רק בהם.

באזור מסתובבים חופשי כ-6,000 דובים. אלו שפגשתי היו שמנים - 400 ק"ג, גבוהים - כ-2 מטרים ופראיים. פו הדב הרומני אוכל מכל הבא ליד. הוא מחסל ירקות ופירות בכמויות מסחריות, שש על פגרים של בעלי חיים ולא מסרב לטעימות ספונטניות מעוברי אורח.

 דובים בחצר האחורית/ צילום Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

בתקופת שלטונו אסר צ’אושסקו לצוד דובים (אם כי לעצמו הוא סידר היתר מיוחד), ואלה התרבו עד כדי כך, שיותר ממחצית מהדובים החומים של אירופה כולה חיים בהרי הקרפטים. לאחר חיסול הרודן, עבר ניהול הסוגיה לידיהם של ארגוני ציד פרטיים, שעברו למדיניות של דילול אוכלוסין. אלה קבעו מכסות של עורות דובים לכל המרבה במחיר. לתמונה נכנסו תיירי ציד, בעיקר מרוסיה, שהעלו את רף המחירים לכל דב מת, במעין מכירה פומבית.

בהתחלה הממשלה הרומנית שיתפה פעולה עם החיסול המניב מטבע זר, אבל הגופים האחראים על שמירת הטבע במדינה הצליחו לצמצם את ההיתר. רומניה נאלצה ליישר קו עם חוקי האיחוד האירופי (שבו היא חברה מאז 2007), שאוסרים ציד.

הסיפור הפך לסוגיה פוליטית בוערת שעלתה לכותרות ואפילו הציתה הפגנות בבוקרשט הבירה. כך או כך, מספרם של הדובים צמח שוב. המסעדה שלהם ביערות לא עומדת בעומס והם מחפשים אוכל בפחי הזבל של התושבים, מתקרבים לכבישים הראשיים וברעבונם מאבדים את הרתיעה מבני האדם. עם זאת, יש מקומיים שטוענים שמעולם לא פגשו דוב, ומדובר במעשיות ברוח המחוז, ויש גם פנסיונרים שהתחביב שלהם זה איסוף אוכל לדובים, כמו נשות החתולים אצלנו. יש גם כאלה שקשרו קשרים מיוחדים עם הדובים, כמו צלם טבע בשם לזלו, שהצליח ליצור יחסי אמון וידידות עם דובה בשם קסנדרה. הוא בנה אפילו בית עץ מיוחד כדי לתצפת עליה עם משקפת.

זכיתי להתארח במקום ותצפתי עד שהגברת הגיעה. לזלו הגיש לה קילוגרמים של תפוחי עץ. במהלך אותו אחר צהריים הצטרפו לקסנדרה עוד חמישה חברים, שהתגרדו בעצים והתפלשו בשלוליות. לזלו לא מעוניין בפרסום ולא באורחים, אבל ניתן למצוא מדריכים אחרים, שחלקם שומרים בשמורות, המתמחים בטיולים לתצפית בדובים, ממרחק בטוח.

ישבתי עם אחד מהם במכונית בשעה עשר בלילה, ליד תחנת הרכבת של העיירה טושנד (Tusnad). בחניון הרכבת הבחנתי במכוניות חונות ובתוכן אנשים, ארבעה ויותר בכל רכב - לא בדיוק זוגות אוהבים שמחפשים פינה שקטה. "הם מחכים לדובים", הסביר המדריך.

"מתי הדובים יגיעו?" , שאלתי.

"מתי שיתחשק להם", הסביר, "מעכשיו ועד הבוקר".

המתנו במקום, מול פחי האשפה, כ-40 דקות, עד שנשברתי. העדפתי לבלות את הלילה במיטה.

מה יש לעשות שם 

בחורף זהו זמנם של אתרי סקי, מטפסי קרחונים ושחקני ההוקי-קרח (קבוצת מירקורה צ’וק, מתברר, היא זוכת אליפויות בינלאומית!). משטחי החלקה על הקרח וטיולים באופנועי שלג ובמזחלות רתומות לכלבים הם חלק מהאופציות היותר קונבנציונליות, אבל החורף קרוב לסיומו והאביב שבפתח מתעורר לחיים בצבעי ירוק, וזה הזמן להכיר את הרגיטה ואנשיה, שגם הם בבחינת שמורת טבע.

לבקר בכפרים: במחוז כפרים אותנטיים כמו למשל, Satu Mare שהם סוג של מוזיאון שקיים מהמאה ה-14. כ-100 חזיתות בתים מוגפים בשערי עץ גדולים ומגולפים, עם מוטיבים סקלרים עתיקים.
כולם נעשו מעצים שנפלו ביערות, כחלק מתפיסה שממש לא קשורה לענייני מחזור, אלא דווקא לסמלים פגאניים (ואחר כך נוצריים) של העץ כחוט מקשר בין החיים הארציים לעולם הבא.

 כפר טיפוסי/ צילום: גילי מצא

לצאת לטרקים: יש שני אגמים מרכזיים, אגם סנטה אנה והאגם האדום, שהם יעד פופולרי לטיולים. הראשון הוא האגם הגעשי היחיד במזרח אירופה, מכתש וולקני שהתמלא במים, ויש לו "אח תאום" במרחק חמש דקות נסיעה - ביצה עם מצע של צמחייה שזוהתה מעידן הקרח.

האגם השני, Lacul Roșu (האגם האדום), קיבל את שמו מעצי האורן שצנחו אליו ובשילוב האדמה העשירה במינרלים קיבל גוון אדמדם. האגם שוכן בפתחו של קניון Bicaz - סדרה של מצוקים מאבן גיר, שהאטרקציה המפורסמת ביניהם היא מדף אלכסוני שנקרא "המזבח" (מומלץ לחובבים של טיפוס צוקים).
יש גם שבילים מסומנים לטרקים ולאופניים. למי שחושש ממפגש עם דובים במהלך הטרק מומלץ לעשות רעש תוך כדי הליכה - לדבר בקול רם, לשיר, לשרוק (רצוי במשרוקית) ולתלות פעמוני פרה שידנדנו תוך כדי הליכה. הדוב כבר יסיק את המסקנות ויתרחק.

לטייל במערות: יש באזור יותר מ-100 מערות, שרצוי לבקר בהן עם מדריך, כי הן לפעמים מבוך מסוכן, כמו למשל מערת "סוגו"- Sugó שבה גם ראיתי נטיפים, שחלקם הושחתו בידי מבקרים חסרי מודעות סביבתית.

לנשום עמוק ולהבריא: מכרה המלח של פרייד - Praid מציע טיפולי "קלימו-תרפיה" לסובלים מבעיות נשימה, אבל מבחינתי, האטרקציה הייתה לגלות בעומק של כ-120 מטר מתחת לפני האדמה פארק חבלים, כנסייה, מערת יין ומגרש משחקים, כולל שולחנות פינג-פונג שסאונד המחבטים נבלע בחלל העצום שלו.

מידע מעשי

הגעה: יש טיסות ישירות לבוקרשט עם טארום, חברת התעופה הלאומית הרומנית (כשעתיים). מעיר הבירה צריך לקחת אוטובוס, או לשכור רכב (עדיף) כדי להגיע למחוז הרגיטה. הנסיעה אורכת כארבע שעות ומעלה, תלוי בפקקים, במיוחד בסופי שבוע.

לטארום יש גם טיסות ישירות לערים במחוז כמו: קלוז’ נאפוקה וסיביו, ובקיץ גם של חברת הלואו קוסט ויז אייר. כדאי לבדוק טיסות לבוקרשט גם באל על ובארקיע, במחירים שתלויים בעונה ובביקוש ונעים בין 100 ל-300 אירו.

אפליקציה: מחוז הרגיטה יצא ביוזמה חיונית לקידום התיירות ולאחרונה השיק אפליקציה באנגלית שעוזרת לנווט עם מפות, שיש בה גם רשימת מדריכים מוסמכים, מקומות להשכרת רכב, בתי מלון, מסעדות ופעילויות למשפחות או לחובבי אדרנלין. www.romania-insider.com/harghita-tourist-app פנסיון מומלץ בטאץ’ מקומי-סקלרי: פנסיון גיזי, www.gizicsarda.ro

הדרכה: זולטן - מנהל חברת קונספט של slowtours הוא האיש שיוכל לתרגם לכם לא רק מרומנית לאנגלית, אלא גם את החוויה הלוקאלית במיטבה, באמצעות קשרים שיצר עם אומנים שהם לא נגישים באינטרנט או בפייסבוק, כמו איש כובעי הפטרייה, סדנאות אומן של מגלף בעץ, קרמיקאי, מוזיאון קטן בניהולו לאבן החן המקומית, ארגוניט ועוד. ניתן להתרשם מהמסלולים התפורים בסגנונות שונים באתר www.slowtours.travel