גם לצדדים שלישיים מגיעה הזכות לשמור על עצמם

א' הוא חוקר פרטי מורשה, החשוד שאיים על שכנו במהלך ויכוח על הסתעפות ענפי שיח הבוגנוויליה שבחצרו. בחקירתו הוא התבקש למסור את מכשיר הטלפון הנייד שלו, לאחר שהוסבר לו כי המתלונן סיפר שכבר היו ביניהם בעבר תכתובות לא נעימות. אלא שבמכשירו הנייד של א' מאוחסן מידע רגיש של צדדים שלישיים, ששכרו את שירותיו המקצועיים בקשר לענייניהם הדיסקרטיים.

ב' היא חשבת כספים בחברה מוכרת, החשודה ברישום כוזב במסמכי תאגיד כחלק מפרשה מרובת-מעורבים. בחקירתה היא התבקשה לאפשר חיפוש במכשירה הנייד, כדי לבחון את טענתה כי פעלה בהתאם להוראות מנהלה. אלא שד' מנהלת רומן סוער עם מרצה מבוקש מהאקדמיה ומחזיקה במכשירה תמונות עירום שלו בסיטואציות אינטימיות.

תרחישים פשוטים אלה מלמדים כמה דקה ושברירית היא לעתים פרטיותם של צדדים שלישיים, אשר כלל אינם חשודים בדבר.

כאשר חוקק חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, לא עמדו לנגד עיניו של המחוקק הנזקים הפוטנציאליים הגלומים בחדירה לסמארטפון של אדם זה או אחר. כיום, בילוש, התחקות ואפילו מציצנות אינם משתווים להפשטה הפולשנית אותה חווה אדם שהתבצע חיפוש במכשירו הנייד.

אם אדם ביצע עבירה, ייתכן כי יש לראותו כמי שנטל סיכון שבשלב מסוים ייערך חיפוש במכשיר הסמארטפון שברשותו, בכפוף לחשד בעוצמה מספקת. אך מה לגבי צד שלישי שפרטיותו נפגעת, לעתים באופן שקשה לתאר, במהלך חיפוש המבוצע דווקא אצל אחר? האם פרטיותו צריכה לסגת מפני צורכי החקירה?

בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, מתחבא סעיף שחשוב להכיר. מדובר בסעיף 23א(ב), הקובע כי חיפוש שכזה צריך להיערך "באופן שלא יפגעו בפרטיותו של אדם מעבר לנדרש". זהו מבחן משולב של מידה ותכלית: צרכי החקירה מול פרטיותו של אדם. מבחן זה מגיע לשיאו כאשר עומדת על הפרק פגיעה בפרטיות של צד שלישי, שאינו קשור בשום אופן לאירוע הנחקר.

לכן, נדמה כי אין בקשה לגיטימית מאשר פנייה אל הגורמים החוקרים, או פנייה לבית המשפט המוסמך, בטענה בדבר פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בפרטיותם של צדדים שלישיים, שאינם חשודים בדבר. הדבר יכול להיעשות על-ידי החשוד עצמו או על-ידי צד שלישי החרד לפגיעה בפרטיותו. אך מה אם אותו צד שלישי חושש להיחשף כמי שמבקש להגן על מידע העשוי להביכו? האם פנייה אל בית המשפט עלולה לייצר דווקא סקרנות מוגברת?

כאן נכנס לתמונה סעיף חוק העשוי להצדיק את איסור פרסום שמו ופרטיו של אותו צד שלישי, הפונה באופן עצמאי אל בית המשפט במטרה להגן על פרטיותו. סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום "במקרה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם". אם כן, פנייה לבית המשפט בבקשה שלא להתיר פגיעה בלתי מוצדקת בפרטיות במהלך עריכת חיפוש במחשב או בנייד, עשויה כשלעצמה להצדיק צו איסור פרסום.

חוקי היסוד בישראל מייצגים עקרונות על-חוקיים בעלי מעמד בכורה. "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", קובע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך רקמת הפרטיות היא דקה ועדינה, וניקובה עלול להביא לחורבן של ממש, במיוחד בעידן ההיפר-קומוניקציה במרחב המקוון.

לכן, מערכת מדינית אשר חרטה על דגלה את עליונות הזכות לפרטיות, חייבת להצדיק פניות מאת צדדים שלישיים החרדים לפגיעה בפרטיותם. תפקידו של בית המשפט בהקשר זה הוא למתוח גבול ברור בין חיפוש המתבצע באופן פרגמטי, לבין חיטוט פולשני אסור.

 הכותב עומד בראש משרד העוסק במשפט פלילי ובעבירות צווארון לבן