לא רק נתניהו אחראי לצמיחה, גם אבו-מאזן

בשבועות האחרונים התפרסמו בעיתונות הכלכלית מאמרים הדנים בצמיחת המשק בעשור האחרון. זאת, על רקע הבחירות ועל רקע החשש, בישראל ובעולם, מהאטה קרובה. הצמיחה יוחסה לכמה גורמים: המדיניות הסולידית של בנק ישראל; ידו החזקה של משרד האוצר, שידע לשמור על המסגרת התקציבית, על גירעון נמוך ועל יחס חוב-תוצר חיובי; ומעל לכל לראש הממשלה בנימין נתניהו.

רק גורם אחד נשכח, כאילו הוא כלל לא שייך לתמונה: ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

מה הקשר? מה לאבו-מאזן ולכלכלת ישראל? ובכן, אבו-מאזן הוביל מאז היבחרו לראשות הרשות הפלסטינית קו של התנגדות למאבק מזוין. קו זה הוא שעומד מאחורי השקט היחסי השורר בגדה המערבית. ושקט זה, מצדו, הוא שאפשר שנים ארוכות של גידול בפעילות הכלכלית בתחומי הקו הירוק.

נזכיר כי אבו-מאזן נבחר בעקבות האינתיפאדה השנייה. באותה אינתיפאדה ספגו הפלסטינים פגיעות קשות ובהן יותר מ-3,000 הרוגים, אלפי פצועים והרס מקיף של תשתיות, מפעלים ומגורים.

אבדותיה בנפש של ישראל היו מעטות יותר, אך כלכלת ישראל ספגה פגיעות קשות ביותר. האינתיפאדה לוותה במה שבנק ישראל הגדיר כמשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ישראל מעודה: שנתיים של צמיחה שלילית ושלוש שנים של צמיחה לנפש שלילית. ההשקעות, מקומיות וזרות, קטנו, התיירות הצטמקה, האבטלה עמדה על קרוב ל-11%; ההכנסות ממסים ירדו, הגירעון עמד על קרוב ל-6%, החוב הגיע ליותר מ-100% תמ"ג.

הממשלה ערכה קיצוצים תקציביים נרחבים, כולל בקצבאות הביטוח הלאומי וכתוצאה מכך קפצה תחולת העוני מכ-17% ליותר מ-20%. המחיר הכלכלי היה גבוה, וכך גם המחיר החברתי, אותו שילמו בעיקר ישראלים בעלי הכנסות נמוכות.

האינתיפאדה השנייה לא היתה אירוע מבודד: היא באה בעקבות שנים של עימותים, שראשיתם באינתיפאדה הראשונה, שגם היא גרמה למשבר כלכלי של ממש. בתקופת הביניים ידעה ישראל גלים תדירים של עימותים, כדוגמת אלה ששטפו את הארץ בעקבות הטבח שערך ברוך גולדשטיין בחברון.

אבו-מאזן הוא ששם קץ לשנים של עימותים אלימים. הוא נעזר לשם כך בכוחות ביטחון המשתפים פעולה עם ישראל והממומנים בחלקם הגדול על ידי ארה"ב - 60-55 מיליון דולר בשנה. האוצר האמריקאי זכאי גם הוא, אם כך, למילה טובה בהקשר של הצמיחה בישראל.

כיום, העימותים האלימים המערכתיים מתרחשים כמעט אך ורק סביב רצועת עזה. הקטל וההרס הם בעיקר מנת חלקם של הפלסטינים, אולם יישובי העוטף שרויים במצב חירום בלתי פוסק. יישובי העוטף אינם חלק מתמונת הצמיחה בישראל. עבור רוב הישראלים, העוטף מצוי אי שם מעבר להרי החושך; אבל הטיל שנורה מרצועת עזה ופגע בבתים במושב משמרת שבשרון היווה תזכורת לכך שכל השטחים הפלסטיניים מצויים כאן קרוב וכי כל אי-שקט שם מורגש מיד בתוך הקו הירוק.

כל עוד אין הסדר מדיני, כלכלת ישראל יושבת על הר געש. נתניהו מצא לנכון להמריץ את בוחריו בהבטחה כי יבקש מן הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להכיר בריבונות הישראלית על ההתנחלויות, כולל אלה המבודדות. טראמפ אוהב לחלק טריטוריות לא לו לידידים. וממשלת ישראל אוהבת להתברך בצעדים שלו. השאלה היא, כיצד יגיבו הפלסטינים, שבשטחיהם מדובר? ייתכן שיגיבו במשיכת כתף, בהיותם מתורגלים בהצרת צעדיהם מעשה יום ביומו. אבל כשייפסק השקט, שמי הצמיחה יעכירו.

הכותב הוא מנהל אקדמי במרכז אדוה