"לא" במלוא המובן

אנשים רבים ממעטים לומר "לא" לממונים או לסובבים אותם בעבודה. למה, למה זה גורם, ומה נכון ויעיל לעשות?

"לא נעים לי"

יש שנמנעים ממתן תשובה שלילית בשל החשש להצטייר כאגרסיביים, או אסרטיביים מדי.

ובכן, החדשות הטובות הן שברוב המקרים אנחנו חושבים שתגובתנו אגרסיבית יותר מכפי שהיא מצטיירת באמת בצד השני. מחקרים מראים שהתפיסות שלנו לגבי האסרטיביות שלנו הן לעתים קרובות בלתי מהימנות, והדגים כיצד במשא-ומתן אנשים שחושבים שהם תקיפים במידה מספקת או אפילו אסרטיביים יתר על המידה, נראו על ידי אחרים כאסרטיביים ברמה בינונית בלבד. ובמילים אחרות, לא כל סיטואציה שבה אנחנו מרגישים שאנחנו קרבים לעימות - זה באמת המצב.

"לא רוצה לפגוע בתדמית שלי"

אחרים נמנעים מאמירת "לא" בשל החשש לפגוע בתדמיתם המקצועית, ובניסיון לקדם את עצמם ולהיחשב לעזר נחוץ שתמיד נכון לעזור.

וזוהי חשיבה מוטעית. ההפך הוא הנכון.

שכן "כן" על הכול, אנחנו מפרים את האיזון שבין קידם עצמי לבין נטילת אחריות גדולה מדי מכפי שביכולתנו להתמודד באמת. בפועל, שעות עבודה נוספות לא יובילו לפרודוקטיביות גבוהה יותר. ברוב המקרים, כשנגיד "כן" יותר מכפי שביכולתנו לבצע, איכות העבודה שלנו תפחת ובסופו של דבר זה יפגע בנו (מה גם שעומס היתר צפוי לפגוע בבריאותנו).

"חושש להתעמת"

ויש הנמנעים מאמירת "לא" בשל החשש להתעמת. בשל כך, הם נוטים לרצות אחרים ככל האפשר.

הבעיה היא שבאומרנו "כן" בתדירות גבוהה מדי, אנו מצטיירים כ"מְרַצִּים כרוניים", והופכים למטרה קלה ולקורבן תדיר לניצול. וככלל, לרצות אחרים כל העת זו משימה קשה למדי, שמכלה את משאבינו וגורמת לנו להשקיע פחות בהחלטות החשובות באמת. החשובות לנו.

"לא" נחרץ או "לא" כמשא-ומתן

מחקר נוסף הראה לאחרונה כי יש הבדל בין אמירת "לא", לאמירת "איני יכול", וכי יש סבירות גבוהה יותר לכך שהראשונה תוציא את העובד מהמחויבות לביצוע מטלה שהוא אינו מעוניין לבצעה. ההנחה היא שהאמירה "איני יכול" נשמעת כמו תירוץ ומעודדת המשך דיון בסוגיה, ואילו "לא" מרמזת שהעובד קבע כללים מסוימים בעבור עצמו, והוא דבק בהם חזק ויציב.

אולם לא תמיד אפשרי להשיב ב"לא" נחרץ. העצה הזו רלוונטית בעיקר למי שמתבקש לבצע משימה על ידי קולגה. למנהל קשה יותר לסרב בצורה נחרצת ולא מנומקת. במקום זאת, אפשר לנסות לסרב בעקיפין: "אני חושב שעדיף שתיתן את המשימה הזאת למישהו אחר, כי אני ממש עמוס במשימות כרגע, ולא רוצה להקריב את איכות ביצוען".

כשחייבים להסכים

תמיד ישנם המקרים שבהם אין מנוס אלא להיעתר לבקשה. במקרים כאלה חשוב לאמוד את הזמן והעומס הקיימים, כדי שהתפקוד והתפוקה לא ייפגעו.

אם מתברר מן האומדן שהעומס רב מדי והעובד חושש שיקרוס או ייכשל במשימותיו בגללו (ובכל זאת אין לו בררה אלא לבצע את המשימה(, הוא יכול אפשר לבקש משאבים נוספים כדי לבצע את המטלה: "אני יודע שזה שעדיפות גבוהה, אבל התוצאה הסופית תהיה מעולה אם יהיו לי עוד יום או יומיים כדי להשלים את זה".

אפשרות אחרת היא להחזיר את הכדור לידי המנהל: "אני עובד כרגע על פרויקט אחר שגם הוא גם בעדיפות גבוהה. האם אתה מעדיף שאני אסיים את זה קודם?".

איך יודעים מתי "כן" ומתי "לא"?

לבסוף, רבים מתקשים להחליט מתי לומר "כן", ומתי לומר "לא". הרי כשם שאי-אפשר להסכים תמיד, אי אפשר גם לסרב לכל בקשה.

ראשית, חשוב שכל עובד ידע מה תיאור התפקיד שלו ושל חבריו לצוות. כך יוכל להבחין בין בקשות "אקסטרה" הנחשבות כחלק מתפקידם (למשל, להישאר זמן רב יותר בעבודה בתקופות מסוימות) לבין כאלה שאינן מחויבות במסגרת התפקיד. בהתאם לידע זה, אפשר לקבל החלטה. כך לדוגמה, אם בקשה מסוימת חורגת מגבולות תפקידכם אך נוגעת לתפקידו של קולגה שלכם, תוכלו להפנות את המבקש לאותו קולגה, בטענה כי זהו תפקידו.

שנית, כדי להחליט, חשוב להקשיב לאינסטינקט הפנימי. ברוב המקרים, כאשר אדם נתקל בבקשה מוגזמת או בלתי הולמת, הוא פשוט יודע זאת.

אולם אם שהאינסטינקט לא עושה את העבודה בשבילכם, תוכלו לשאול את עצמכם שאלות כגון: כמה סבירה הבקשה? האם ביצועה יועיל לקריירה שלכם (למשל, בחשיפה למידע עדכני חשוב)? האם יש לכם המשאבים כדי לבצע את המשימה (זמן, ידע)? לחלופין - האם זה עשוי לפגוע לכם בקריירה, למשל בשל אי עמידה בזמנים בהתחייבויותיכם האחרות?

שלישית, חשוב לאמוד נכונה את הזמן שיידרש בשביל לבצע את המשימה החדשה. מחקרים מראים כי אנשים אופטימיים מדי בנוגע להערכת משך הזמן שיידרש להם להשלמת משימות - מה שגורם להם לקחת יותר מדי עבודה, ולקרוס.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית ומומחית לניהול ולקריירה