הדם הרע בין נתניהו לתאגיד השידור הציבורי מונע דיון ענייני

לא נראה כי מישהו בתאגיד השידור הציבורי "כאן" הופתע בימים האחרונים כששמועות על הניסיונות לקצץ את כנפיהם החלו לדלוף מתוך חדרי המשא-ומתן הקואליציוני. שוב. הרי הדם הרע בין הממשלה והעומד בראשה לבין התאגיד הוא סוד גלוי. מוצהר. ובאופן פרדוקסלי, זה גם מה ששומר באופן מסוים על התאגיד ותוחם את הפגיעה האפשרית בו.

מה שאמור להטריד את מי שחפץ בעצמאות התאגיד ומגן על הניתוק שלו מהמערכת הפוליטית, הם לא בהכרח רק סכומי הקיצוץ שמופרחים לחלל האוויר (אמש דיווח העיתונאי ספי עובדיה על השאיפה לקצץ חצי מיליארד שקל בתקציבם), שכן יש להניח שכל סכום שעולה עכשיו הוא בלון ניסוי וחלק ממשא-ומתן. מה שיותר מדאיג הוא המנגנון שהליכוד מבקש לאמץ - שריון סעיף התקציב המבטיח לתאגיד מתוקף חוק 650 מיליון שקל בשנה והכפפת הקיצוץ לתקציב הכולל.

או במילים אחרות: החזרת הכוח לממשלה, כי כידוע בעל המאה הוא בעל הדעה. ואם מנהלי התאגיד ייאלצו לפנות בכל שנה מחדש אל השר הממונה על-מנת שיאשר להם תקציב, התלות שלהם בו ובהחלטת הממשלה תכתיב, יש להניח, התנהגות שקל יותר לשלוט עליה, בהנחה שהם חפצי חיים כמובן. ועל הצורך בשליטה יצקה בעבר השרה מירי רגב את מטבע הלשון האלמותי: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו".

בהקשר הזה חשוב להזכיר כי בג"ץ נקט עמדה חד-משמעית לגבי ערבוב שיקולים פוליטיים בניהול תאגיד השידור. שינוי בתקציב התאגיד דורש היום שינוי של החוק, כך שסביר להניח שאם אכן ינסו לשנות את החוק, יהיה מי שיעתור לבג"ץ, בדיוק כפי שקרה בפעמים הקודמות. רק שהפעם, בשונה מהפעמים הקודמות, אין לכאורה ניסיון לסגור את התאגיד - רק לחנוק אותו ולהפוך אותו לתלוי לחלוטין בממשלה.

האם גם הפעם בג"ץ יתערב אם יידרש לכך? קשה כעת לדעת, וגם לא ברור איזה כוח יישאר לו אם אכן תעבור פסקת ההתגברות שמאיימת להחליש את היכולת שלו להתערב ולפסול חוקים.

 תקציב תאגיד כאן ל-2018

ירייה בראש לכלל תעשיית התוכן 

בממשלה מעוניינים אולי לכופף לתאגיד את היד ולהוריד אותו על הברכיים, אבל קיצוץ משמעותי בתקציב עלול להתברר כירייה בראש לכלל תעשיית התוכן בארץ. אותה תעשייה שכבר היום מתנהלת במציאות של הישרדות שבה נדרשים המפיקים ויוצרי התוכן להתמודד עם שוק שהולך ומצטמצם. בעלות הרישיון לשידורים בטלוויזיה מקצצות בהפקות יקרות כדי לחסוך בהוצאות מול עוד ועוד פלטפורמות שנוגסות להן בתקציבי הפרסום; ואילו הוט ו-yes שמחויבות להשקיע בתוכן מקצצות בהיקפים, כי המחויבות שלהן נגזרת מכמות המינויים, ובינתיים אלה בורחים לאלטרנטיבות זולות יותר כמו נטפליקס או סלקום ופרטנר TV.

כך שבמצב שנוצר התאגיד והתקציב שלו שרובו מופנה להפקות מקוריות, נחשבים לצינור החמצן של התעשייה. לפיכך, לכוונה לקצץ באופן משמעותי בתקציבים עלולה להיות השלכות על מעגלים רחבים בהרבה ממה שנראה לעין במבט ראשון. כ-70% מתקציב התאגיד מופנה להפקות שונות (בשונה מרשות השידור, שבה רוב הכסף הלך למשכורות), כך שקיצוץ משמעותי בו ישלח לא רק מאות עובדים מהתאגיד עצמו הביתה - אלא גם מאות עובדים בתעשיות המשיקות.

האם המשמעות שאסור לקצץ בתקציב התאגיד? ברור שלא. כמעט שנתיים לאחר שהתאגיד הוקם, מותר ואפילו רצוי לנהל דיון אינטליגנטי על מקומו של השידור הציבורי; על אילו סוגים של תוכן אמור הציבור לשלם; באילו פלטפורמות; איך הגוף הציבורי הזה אמור להיות מנוהל, וכמה כסף צריך להקצות לו. חלק מהעבודה הזאת אמנם נעשתה במסגרת ועדת לנדס, אולם המסקנות ניתנו לפני שהתאגיד יצא לדרך, וכעת, שכבר לא מדובר ברעיון על הנייר, יש מקום לבחון את הדברים באופן ענייני ולהסיק מסקנות. להציב יעדים.

התפיסה היום בנוגע להישגים של התאגיד היא סובייקטיבית. אין מדדים מוסכמים למדוד אותם. יש שיגידו ש"עושים שם תוכן מצוין", אחרים יחשבו ש"התקציב שלהם מנופח יחסית לרייטינג שהם מביאים". כמובן שאיש אינו משלה את עצמו שתאגיד שידור ציבורי אמור להתחרות בערוצים מסחריים מבחינת נתוני הרייטינג. גוף כזה אמור להציע איכות, אבל איך מודדים הגעה ליעדים של איכות?

קל להאשים רק את הפוליטיקאים, אבל גם לאנשי התאגיד יש חלק (אם כי קטן יותר) בהפיכת הדיון עליו ללא ענייני. שיכורים מעצמאותם מנהלי התאגיד לא היססו להשתמש בכוח הרב שיש להם, לא תמיד בתבונה ולעתים אף לא בשקיפות. הרצון להגן על הגוף הזה מכל התערבות פוליטית, העניק למועצת התאגיד, ליו"ר ולמנכ"ל כוח רב, ובשנתיים האחרונות הם הצליחו לייצר באמצעותו אנטגוניזם גם בקרב רבים וטובים בתעשייה.

סמכו על פוליטיקאים שיגנו עליהם 

זו תמימות לחשוב שאין היום פוליטיקה בתוך תאגיד השידור. היא קיימת גם באמצעות פוליטיקאים שבוחשים בה. אגב, לא כולם נחשבים לאנשיו של ראש הממשלה נתניהו, למרות שהם ניצבים בחלקו הימני של המפה, מה שככל הנראה מצליח לעצבן אותו עוד יותר. מנהלי התאגיד הימרו על סוג מסוים של פוליטיקאים שיגנו עליהם, אבל חלקם, כמו איתן כבל או נפתלי בנט, כבר לא בכנסת; וסביר להניח שאחרים, כמו גדעון סער או משה כחלון, לא יצאו בתקופה הנוכחית, כל אחד מסיבותיו, באופן נחוש נגד נתניהו.

עם זאת, התאגיד לא אמור להיות פרה קדושה שלא ניתן לגעת בה בשום צורה ואופן. הדרך שבה מנסים הפוליטיקאים כיום לשלוט בו ושמונעת מאינטרסים וכוח, מנטרלת כל אפשרות לדיון מקצועי ענייני סביבו, בעיקר כי היא מכריחה לתפוס צד: או שאתה בעד התאגיד - או שאתה נגדו. עם נתניהו - או נגד נתניהו. ומתוך כך האפשרות לתקן את מה שנדרש כמעט שלא קיימת, כי הפוליטיקאים מנתבים את הדיון לאזורים של להיות או לחדול.