המנהלת היחידה של מחלקה כירורגית בישראל: היו התערבויות אם אחזיק מעמד

אני: אם אני טובה במשהו וארצה לעשות אותו, אין מה שימנע את זה ממני. לא חוששת משינויים. חשוב לי הקשר הבינאישי עם אחרים, למרות שאני לא מאוד חברותית; וחשוב לי להיות נגישה לכולם, גם אם אני לא מאוד נחמדה.

משפחה: למשפחתו של אבא היו מפעלי שוקולד גדולים בתוניסיה, הוא נולד שם ויצא ללמוד רפואה בפריז. לפני מלחמת העולם השנייה הוא הוסגר לנאצים, נעלם לכמה שנים, עד שהופיע שוב בבית ההורים ולא היה מוכן לספר על התקופה הזאת שום דבר, למעט העובדה שברח. הוא אף פעם לא שכח לצרפתים מה שעשו לו, ולמרות זאת עבר עם כל המשפחה לצרפת. הוא התמחה שם במחלות זיהומיות והקים את בנק הדם הראשון במרוקו. בשנות ה-50' עלה לישראל עם אשתו הראשונה וילדיו והם גרו באזור עפולה. בהמשך נפרדו והוא חזר לצרפת.

אמא הגיעה מטנג'יר - מובלעת של מגורשי ספרד דוברי ספרדית במרוקו. היא עלתה לארץ עם עליית הנוער אחרי קום המדינה, הגיעה לקיבוץ ושם הכירה את אבא. הם נסעו יחד לטנג'יר, שם נולדתי, ומשם עברו לפריז. אמא הייתה מורה ורואת חשבון, אבא ניהל מעבדה רפואית.

ילדות: מדהימה, שקטה ויפה בכפר קתולי קרוב לפריז. למדתי בבית ספר ליד הכנסייה, עד שב-1971 אבא החליט לחזור לארץ ועקר אותי ואת אחי משם. לא רציתי לעבור. לא ידעתי מילה בעברית, והילדים לא היו נחמדים. כדי להשתלב הייתי מוכרחה לאבד את המבטא ולהסביר לכולם שקטיה זה שם נפוץ בצרפת. עד שהגיעה העלייה מחבר העמים, הייתי הקטיה היחידה.

כשהייתי בת 12 עברנו לתל אביב בגלל העסקים של אבא, ועוד פעם עברתי את התהליך הקשה של ההשתלבות. גרנו בנווה אביבים, למדתי ביולוגיה, צרפתית ואנגלית באליאנס והייתי בחוגי ציור. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה לכיוון הומני.

משה: הכרנו כשהיה קצין בשריון ומאז אנחנו יחד. יש לנו ילד אחד בן 30, שמסיים עכשיו סטאז' ברפואה בפנימית, דור שלישי לרופאים. אנחנו גרים בקיבוץ גבעת חיים. ההחלטה להביא לעולם ילד אחד הייתה מודעת. היה לי חשוב להיות הורה ואני אוהבת את בני למוות.

פנאי: הרפואה היא התחביב שלי גם מחוץ לשעות העבודה. חוץ מזה אני פרנקופילית, פריז היא האהבה שלי.

תפיסת עתיד: רוצה שיקום דור של נשים כירורגיות וברור לי שלא אהיה מנהלת המחלקה האחרונה. רוצה שידעו שבוולפסון, שנחשב בית חולים פריפריאלי, יש מחלקה מעולה, שחולים מקבלים בה את הטיפול המסור והטוב ביותר שיש.

רפואה

אישה ב"מקצוע גברי": אחרי שירות כמדריכת טנקים במלחמת לבנון, ויתרתי סופית על רעיון הציור כי הבנתי שאני לא טובה מספיק ואין לי את הנפש הגדולה שאמן צריך. נרשמתי ללימודי רפואה, התקבלתי לכל הפקולטות ובחרתי בבן גוריון, שם עסקו יותר ברפואת קהילה שדיברה אליי. אבא חשב שרפואה הוא לא מקצוע חכם מספיק והאמין במחקר ואקדמיה, אבל אני רציתי לרפא אנשים.

סיימתי את הסטאז' וכשהייתי צריכה לבחור התמחות לא ידעתי במה, כי אהבתי את הכול. הכירורגיה משכה אותי, אבל לא ראיתי שם נשים, בגלל שהיא נתפסה כמקצוע גברי, דורשני, מחייב, עם שעות עבודה מטורפות. פחות נפש ויותר כוח פיזי. לכן, זה לא היה אפילו ברשימה שלי. אבל אז בסטאז' בבית החולים מאיר הציעו לי להתמחות בכירורגיה. התלבטתי. היו שם התערבויות אם אצליח להחזיק מעמד. מי שדחף אותי היה בן הזוג שלי.

כירורגיה: עשיתי התמחות של שש שנים והתמקצעתי בלפרוסקופיה, ניתוח זעיר פולשני, שנעשה דרך חור מפתח במקום לפתוח את הבטן, ומצריך יכולות ניתוח עדינות יותר. היום, באמצעות הטכנולוגיה, אפשר לבצע כך כמעט כל ניתוח ולשלוט על דימומים, מה שמקל על ההחלמה. עם הזמן נוצרו בתוך הלפרוסקופיה תת התמחויות.

לבד בניו יורק: יצאתי להתמחות של שנה בניו יורק כשהבן שלי היה בן שש. הייתי שם לבד, כי כלכלית לא יכולנו להרשות לעצמנו שמשה יפסיק לעבוד. לא היה סקייפ, אז דיברנו המון בטלפון. כשחזרתי לארץ, פרופסור אילן חרוזי מוולפסון לקח אותי אליו, הביא אותי לכירורגית ב', ומאז ועד היום אני שם. במשך שנים התמקדתי במעי הגס, קיבה, ניתוח טראומה ובקעים.

ניהול: ב-2008 התמניתי לסגנית מנהל המחלקה. לא למדתי מנהל רפואי, כי הרופא הבכיר במחלקה פחות עוסק בענייני ניהול והוא יותר הדרג הרפואי הבכיר והאחראי על המתמחים. כשמנהל המחלקה לשעבר חלה מוניתי לממלאת מקומו במשך שלוש שנים, ואחריהן, למרות שלא ממש שאפתי לזה, מוניתי למנהלת המחלקה - האישה הראשונה והיחידה שמנהלת מחלקה כירורגית בישראל. אני אחראית על כל הניתוחים במחלקה, והאחריות לכל דבר שקורה לחולה היא עליי.

רפואה ציבורית: מאוד מאמינה בה וחושבת שצריכים לנתק ממנה את הרפואה הפרטית לגמרי, כמו בארה"ב. הקליניקה הפרטית שלי עוסקת באסתטיקה ואני לא מנתחת בבית החולים את מי שבא אליי באופן פרטי. אני מרצה באוניברסיטת תל אביב ומנהלת האקדמיה לכירורגיה מטעם איגוד הכירורגים, כי יש לי אחריות להעביר את הידע שקיבלתי לאחרים.