האם מוסרי להביא ילדים לעולם שלא פותר את משבר האקלים?

"היי חמודים שלי, השנה 2050. כמה מהר חלפו להן 31 שנים. אני יודעת שאתם חיים היום במקום ובמסגרת שונה לגמרי ממה שיכולתי פעם לדמיין. כשאמא ואבא היו בגיל שלכם, העולם היה נראה לנו בטוח. האמנו בטוב. לא חשבנו שתצטרכו להתחיל הכול מהתחלה. לא היו לנו מאות אלפי הפליטים, והמחלות, והקרקע היבשה שיש היום. פעם, אם תאמינו, אפילו קראנו לה ארץ זבת חלב ודבש. לא היה מחסור באוכל ומים. יכולנו להדליק אור בכל שעה ביום או בלילה. בטח קשה לדמיין, אבל העסיקו אותנו בעיקר שאלות על אודות עצמנו - הבחירות האישיות שלנו כמו קריירה והצלחה. היינו במערכה בלתי נגמרת להשיג כסף לדברים שיישמעו לכם משונים: חוג כדורגל, בית ספר טוב, זר פרחים שיעשה בית נעים לשבת. נסענו לאן שרצינו, בארץ, ובחו"ל.

"היה לנו חם בחורף וצונן בקיץ ותכופות הלכנו לטיילת ללקק גלידה ולשבת על הים. היה לנו זמן. היה לנו הכול. ופחדנו רק מאויבינו האנושיים. היו מי שפחדו מהפלסטינים, או חיזבאללה או חמאס. אחרים פחדו מאנשים עם כוח מסוג אחר כמו כסף. ורבים ששנאו זה את זה בגלל דעות שונות בעיקר. דעות אחרות על כלכלה, על פרסום, או על תרופות ועל חינוך. היינו שבויים במריבות אין קץ, לא שמנו לב שהענף שאנחנו יושבים עליו, שכולנו יושבים עליו, לאט לאט נסדק. עד שיום אחד הוא נשבר".

 ציירה מעיין ואן דה ריפ בת 9

המחשבות על הנזק העצום שגורמים בני האדם לכדור הארץ מעסיקות את רחלי מרחב בת ה־62, ובתחילת החודש שעבר היא החליטה לכתוב לנכדיה הקטנים מכתב מהעתיד כדי לנסח את מחשבותיה. "כבר כמה שנים ברור לי שאנחנו שוברים את הראש על הדברים הלא נכונים ובא לי להגיד לאנשים, בחיאת, שימו לב מה קורה", היא אומרת על סדרי העדיפויות שהיא מזהה סביבה. "כבר שנים שיש בעיה אחת, עצומה, שיושבת מחוץ לדלת ביתנו, ואף אחד לא רוצה להציץ או לפתוח".

מרחב יודעת שההתעקשות שלה להשמיע את חששותיה משינויי האקלים גורמת לישראלים רבים להירתע. "זה לא תמיד טוב ליחסים שלי עם אנשים", היא אומרת בחיוך. ואכן, בישראל לא אוהבים לדבר על משבר האקלים - נושא שמדיר שינה מעיניהם של אזרחים ומקבלי החלטות ברחבי העולם ונתפס כאן כסוגיה שזו פריבילגיה לעסוק בה.

סקר שערך מכון המחקר PEW (ופורסם לכבוד יום כדור הארץ) הבהיר עד כמה הישראלים מדחיקים את הנושא: בעוד שמרבית תושבי העולם רואים בשינויי האקלים איום משמעותי, ישראל נמצאת בתחתית הרשימה ורק 38% מהנשאלים בה חשבו על שינויי האקלים כאיום משמעותי. מבחינת הישראלים, האיומים הגדולים ביותר על העולם בעת הנוכחית הם ארגון דאעש ומתקפות סייבר.

יונית לוי, שמגישה את מהדורת החדשות הנצפית ביותר בארץ, אמרה בראיון ל"ידיעות אחרונות" בתחילת אפריל כי לפני השינה היא מודאגת מכך "שהקרחונים נמסים, יש מגפות שיכולות להתפרץ כל רגע ובקרוב לא יהיה אוכל על כדור הארץ". אולם כפי שהעיר איתי זיו ב"הארץ" בעקבות הראיון, לדאגות האלה של לוי אין כל ביטוי במהדורה. משבר האקלים עצמו זוכה לסיקור מועט מאוד, ואילו "תחזית מזג האוויר לעולם תציג את המגמות ההולכות ומקצינות כעניין שרירותי לחלוטין", כתב זיו.

גם אם הקולקטיב שלנו, הישראלי, מסרב לדון בשינויי האקלים ברצינות, יש מי שדורשים התייחסות לנושא. בחודשים האחרונים ניצתה מחאה עולמית שמנסה לאלץ ממשלות ותעשיות שלמות לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות שלהן. למחאה הזו יש מנהיגים מפתיעים לכאורה: ילדים ובני נוער שיודעים שאם לא יהיה להם אוויר נקי ומקום לחיות בו בבגרותם, הישיבה שלהם על ספסלי בית הספר היא בזבוז זמן.

לצדם, קול בולט אחר שנשמע בתקופה האחרונה הוא קולם של צעירים שמעלים את השאלה האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם שמדעני אקלים מעריכים שיהיה חם, לא יציב ורדוף מלחמות על משאבים ושטחי מחיה מצטמצמים. כך יוצא ששתי הקבוצות האלה - ילדים שמבקשים להבטיח את עתידם ומבוגרים שכמעט לא מאמינים שיש עתיד - הפכו לבעלי ברית במחאה שהשורה התחתונה שלה ברורה: אי אפשר להמשיך כרגיל.

 יחס לשינויי האקלים

הבית עולה באש

"אנחנו נמצאים בזמן שבו כל מי שיש לו ידע על משבר האקלים שמאיים על הציוויליזציה ועל הביוספרה כולה חייב לדבר בקול ברור וחזק, מבלי להתחשב בחוסר הנוחות ובסיכונים הכלכליים האפשריים. עלינו לשנות כמעט כל דבר בחברות הנוכחיות שלנו. ככל שטביעת הרגל הפחמנית שלכם גדולה יותר, כך גם המחויבות המוסרית.

"מבוגרים כל הזמן אומרים ‘אנחנו חייבים לתת לדור הצעיר תקווה’. אבל אני לא רוצה את התקווה שלכם. אני לא רוצה שתהיו מלאי תקווה. אני רוצה שתהיו בפניקה. אני רוצה שתרגישו את הפחד שאני מרגישה בכל יום. ואז אני רוצה שתפעלו. אני רוצה שתפעלו כאילו הבית עולה באש. כי הוא אכן עולה באש".
(גרטה תונברג בדאבוס, ינואר 2019)

ב־15 במארס השתתפו ילדים מ־112 מדינות בהפגנות גדולות במאות ערים עם שלטים שנשאו כיתובים כמו "תזיינו אחד את השני, לא את כדור הארץ"; "למה שנלך ללמוד אם בסוף אינכם מקשיבים למלומדים?"; ו"מזג האוויר משתנה, מדוע אנחנו לא?". התנועה המאורגנת, School Strike 4 Climate, החלה באוגוסט 2018 כשנערה שוודית בת 16 בשם גרטה תונברג, שהפכה מאז לדוברת המזוהה ביותר של מחאת האקלים הנוכחית ולמועמדת לפרס נובל לשלום, החליטה להפגין מול בניין הפרלמנט בשטוקהולם. בנובמבר, "שביתת בית ספר למען האקלים" כבר הייתה לתנועה עולמית, ובינואר הגיעה תונברג לנאום בפני הפורום הכלכלי בדאבוס. בשבוע שעבר היא השתתפה במחאה בלונדון ונאמה בפני חברי הפרלמנט הבריטי.

 הפגנת ילדים בלונדון /צילום: GettyImages

קריאת המצוקה הראשונית של תונברג הגיעה חודש אחרי שפורסם הדוח הדרמטי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC), גוף בינלאומי שהוקם על-ידי האו"ם ומורכב ממדענים שמייצגים דעות, תחומי התמחות ואזורים שונים בעולם. מדי שנה, מאז 1990 ועד היום, מחברים המדענים דוח על מצב האקלים, והפעם הם השתמשו ב־6,000 מאמרים שעברו כולם ועדת ביקורת. בתחילת הדוח מובאת הערת שוליים ובה הסבר כי כל מסקנה לאורך המסמך מדורגת לפי מידת הוודאות של הדברים: ביטחון גבוה מאוד, ביטחון גבוה, ביטחון בינוני, ביטחון נמוך, ביטחון נמוך מאוד. למשל, "לא סביר שפליטות גז אנתרופוגניות עד היום יגרמו להתחממות שעולה על 0.5 מעלת צלזיוס במהלך שניים או שלושת העשורים הבאים (ביטחון גבוה) או במהלך המאה הבאה (ביטחון בינוני)".

ועל אף כל אמצעי הזהירות של כותביו, מסקנת הדוח שפורסם באוקטובר 2018 בהחלט מעוררת חרדה: יש לנו הרבה פחות זמן משחשבנו, וההתחממות מתרחשת הרבה יותר מהר מהמצופה. הדוח גורס כי נותרו לנו 12 שנה להגביל באופן סביר את ההתחממות הגלובלית ל־1.5 מעלות צלזיוס - משום שהתחממות של 2 מעלות צלזיוס באותו פרק זמן היא בעלת השלכות חריפות הרבה יותר מבחינת מגפות, רעב ופליטים, חריפות יותר ממה שנוכל להסתגל אליו בזמן קצר. "זו משיכת קו בחול", אמרה דברה רוברטס, יו"ר הפאנל, לגרדיאן הבריטי, "זה הפעמון המצלצל הרם ביותר מהקהילה המדעית עד היום".

 גרטה תונברג / צילום: רויטרס Yves Herman

מה שתונברג הבינה, ושגורם לה לדבר בישירות יוצאת דופן עם מקבלי החלטות, זה שהאתגר שמעמיד משבר האקלים בפני העולם הוא ראשון מסוגו. הוא מצריך מכל בני האדם להתגייס ולהתעלות מעל מחנות פוליטיים ואינטרסים כלכליים באופן חסר תקדים. הוא דורש ממדינות להשקיע כסף ואנרגיה כדי לפעול אחרת, גם כשהן לא מרוויחות באופן ישיר מהפעולה הזו. כי היום, המצב הוא עדיין כזה שבו המדינות העשירות הן שמייצרות את הבעיה, ורוב המדינות העניות סובלות ממנה. מעולם קודם לכן לא נדרש העולם לפעול כיחידה אחת עם מטרה משותפת באופן כה מובהק.

ובאמת, רבים מודים שהמשימה שניצבת בפנינו בעניין האקלים היא הרבה יותר פוליטית מאשר סביבתית. פרופסור מת’יו שניידר־מאירסון מבית הספר ללימודי סביבה בייל, חקר את האובססיה האמריקאית והבינלאומית לצמיחה בלתי פוסקת. בהרצאה שלו הוא אומר כי "חייבים להכיר בזה שהנזק הסביבתי הוא לא תוצר ביש מזל של הקפיטליזם, אלא תוצר בלתי נמנע של מערכת שמבקשת למקסם רווחים בכל מחיר, כל הזמן".

 נא אל תדליקו אש / ציירה: אוריאת לסינגר אליצור בת 6.5

כמו תונברג, גם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, חברת הקונגרס האמריקאית הצעירה, רואה את שינויי האקלים כמשבר שיש לגייס את כל הכוחות בעולם כדי להילחם בו, והיא הגישה בפברואר האחרון (יחד עם הסנטור הדמוקרטי אד מארקי) הצעת החלטה בשם גרין ניו דיל, שמטרתה לגרום לארה"ב לעבור ל־100% אנרגיה מתחדשת בתוך עשור ולטפל במשבר בשוק העבודה תוך כדי. אוקסיו־קורטז בת ה־29 ספגה מיד התקפות מצד רפובליקנים וגם מתוך מפלגתה, ושמרנים כינו את התוכנית שלה סטליניסטית ומסוכנת לכלכלה האמריקאית.

אבל המתקפות הקשות באמת באו לאחר שאוקסיו־קורטז הלכה צעד נוסף והתייחסה לחרדה שמלווה אותה וצעירים אחרים. בסשן שאלות ותשובות עם עוקביה באינסטגרם לפני כחודשיים נראית חברת הקונגרס עומדת במטבח ביתה, חצי שואלת, חצי אומרת: "יש קונצנזוס מדעי (בנוגע לאקלים) שהחיים של הילדים שלנו עומדים להיות מאוד קשים, ואני חושבת שזה מוביל צעירים לשאול שאלה מאוד לגיטימית - האם זה עדיין בסדר להביא ילדים לעולם?". בעקבות השאלה, פרשנים ימניים אמרו כי אוקסיו־קורטז קוראת ל"התאבדות הציוויליזציה" וטענו כי היא עברה התמוטטות עצבים.

מתהיות עד שביתת ילודה

"בדיוק בגלל שאני בטוחה שארגיש ליצור הזה אהבה עצומה, נראה לי נורא שהוא עלול לחוות את הכאב והקושי שאני מאמינה שמצפים לנו. אני זוכרת שראיתי את התמונה ההיא של הפינגווין עומד על אי הזבל ואמרתי לעצמי שלא ייתכן שאלו יהיו הדימויים שלנו לטבע בעתיד. אז זה מכעיס שאנחנו בכלל צריכים לעשות את השיקול הזה, אבל ברצינות, יש אנשים שלא חושבים על זה?".

יעל שריל היא אוצרת תרבות ישראלית בת 36 שמתגוררת בברלין, ובזמן שהיא אומרת לי את הדברים האלה היא בזוגיות מאושרת ואין לה ספק שלהיות הורה זו חוויה שאין דומה לה. ובכל זאת, בשנים האחרונות היא תוהה אם תביא ילדים לעולם בעצמה. "הרי אנחנו כל היום מפוצצים במידע על ההרס הסביבתי. איך השאלה לא הרבה יותר נוכחת בדיון הציבורי?".

 בקרב ניסקרים אמריקאים

אסף, גבר תל אביבי בשנות ה־40 לחייו שביקש לא להיות מזוהה בשמו, ידע מגיל צעיר מאוד שאין בכוונתו להביא ילדים לעולם. הגישה שלו נוגעת לא רק לשינויי האקלים, אלא לשאלות כלליות יותר של מוסר ושל סבל אנושי, אבל הוא מבהיר שבתקופה הנוכחית, ההתעקשות להמשיך להוליד ילדים נראית לו מיותרת עוד יותר. "אנחנו חיים על הכדור הזה ואנחנו הורגים אותו - ואנחנו לא נירגע עד שנהרוג אותו לגמרי", הוא אומר. "הדבר היחיד שאתה מבטיח לילד שלך זה גזר דין מוות, חד משמעית. מי שמביא היום ילדים, מביא ילדים שיהיה להם פחות ממה שהיה לנו ושאי אפשר להבטיח להם שום דבר טוב".

קולות כמו אלו של יעל ואסף הם נדירים בישראל, המדינה עם שיעור הפריון הגבוה ביותר מבין מדינות ה־OECD, עם ממוצע של 3.1 ילדים לאישה. יש בה ערים שבהן מספר הילדים הממוצע במשפחה הוא יותר מ־6 ומשרד הבריאות שלה מממן טיפולי פוריות ללא הגבלה עבור ילד ראשון ושני לכל אישה או זוג. באופן כללי, הלחץ החברתי לעשות ילדים כאן, ככל הנראה גדול יותר מבכל מדינה מערבית.

ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית שחוקרת את הנושא של אימהות ואי אימהות בחברה הישראלית, אומרת כי התקופה הזו היא "זמן לשאלות מאוד קשות בעניין מחויבות ותרומה לסביבה שאנחנו חיים בה, וזה אומר גם לוותר על הראייה הבינארית שלפיה הורות בהכרח ואך ורק תורמת לקהילה ואי הורות היא אגואיסטית".

לפי סקר שערך המגזין ביזנס אינסיידר בתחילת מארס, 30% מהאמריקאים מסכימים מאוד, מסכימים, או מסכימים חלקית שעל זוג לקחת בחשבון את ההשפעות השליליות ואולי מסכנות חיים שיכולות להיות לשינויי האקלים, לפני שהם מחליטים להביא ילדים לעולם.

ויש גם מי שמתחילים להתארגן. BirthStrike היא קבוצה בריטית של אנשים שהחליטו, על אף הרצון הגדול במשפחה, שנכון להיום, הם לא יכולים להביא ילדים בגלל "חומרת המשבר הסביבתי".

"אני כבר חוששת לגורלי מאוד, לא הייתי יכולה להביא ילדים משלי אל תוך המצב הנוכחי", אומרת קארי סטיבנסון, מנשות הקבוצה שכבר מונה יותר מ־400 איש, בראיון לערוץ 4 הבריטי. "אני חושבת שזה אחד הנושאים הכי רגישים שיש והרבה פעמים אני חוששת אפילו להעלות את זה ליד חברות טובות. וכמובן שקיימת הדאגה להישאר מאחור ולפספס משהו מאוד מיוחד, אבל זה לא מספיק כדי לשנות את דעתי. אני מרגישה גם שלא להביא ילדים ייתן לי זמן להשפיע יותר".

באותה כתבה, צעירה בת 21 הוסיפה כי "עם הכיוון שאליו הולך מצב האקלים, אם אעשה ילד, אצפה במישהו גדל בלי תקווה. איך אפשר לעשות דבר כזה?". בלית’ פפינו, יוזמת הקבוצה, סיכמה את הדברים כך בגרדיאן: "אם אין רצון פוליטי לתקן את המצב, אז אין לנו כל-כך סיכוי. אנחנו זקוקים לפעולה קולקטיבית בשביל לייצר שינוי מערכתי".

 שיעור פריון

זמן להיות קצת היפים

"זה לא שאני נגד להביא ילדים. אני גם לא חושבת שהחלטתי לא להביא ילדים, פשוט היה לי קול פנימי שהוביל אותי להימנע מזה ובדיעבד הבנתי למה. כל הזמן היה ברור שאנחנו חיים יותר טוב מהדור שלפנינו וזה לא משהו שאפשר לומר על הדור הבא. אני מסתכלת על ילדים של חברה שלי ונכלם ליבי. היו לנו המון דברים שאנחנו כבר לא יכולים להבטיח הלאה ויש אוכלוסיות שלמות בעולם שגם את הטוב שהיה לנו, הם עוד לא הספיקו לחוות. החלום עוד לא התחיל, וכבר הוא נגמר".

תמי צרי מדברת ברוגע ובפתיחות. ניכר שהיא אוהבת את חייה. היא מתגוררת בקהילה אקולוגית שבנתה בלב תל אביב לפני 12 שנה. "עד אז טסתי, עבדתי, ניו יורק, כסף, עשיתי כמו כולם. המים היו קפיטליסטיים והייתי דג במים, אז שחיתי. עד שהתבגרתי והרגשתי מוכנה לתת בחזרה".

קהילה, היא אומרת, זו דרך חיים שהרבה יותר טבעית לנו, ושגם הוכיחה את עצמה הרבה יותר במהלך ההיסטוריה. "פעם, לילדים היה 40 דודה ו־40 אבא ושמונים אחים. אבל הקפיטליזם בא יד ביד עם הבעלות והמערכת הזו פוררה לנו את הקהילתיות לרסיסים. היום, זה הילד שלי, או שלך. וככל שהמערכת הזו נעשית לחוצה יותר וכלכלית יותר, פרויקט המשפחה הגרעינית הופך לבלתי אפשרי. אני לא חושבת שילדים ככלל זו בחירה לא אקולוגית - תלוי מאוד כמה ילדים ואיך את מגדלת אותם - אבל נדיר להצליח לעשות את זה באמת באופן שיש בו טבע וטוב אמיתיים, כי זה מצריך הליכה נגד הזרם".

את שאלת החרטה, או החוויה המפוספסת, היא מכירה היטב. "אני לא יכולה לומר לך מן הסתם, כי אף פעם לא עשיתי ילד, אבל יש עוד הרבה חוויות שלא חוויתי ושאחרים חוו. למה ילדים זו חוויה שכולם אמורים לחוות? אני חושבת שהאהבה הזאת - היכולת להכיל את האחר בצורה כזו - זה תדר שחי באופן עצמאי. באיזשהו אופן, יש אפילו משהו טרגי בזה שאנשים משקיעים את כל האהבה שלהם רק בילד הפרטי שלהם".

בין שמדברים בשפה של צרי, שהרבה האנשים ישמעו בה משהו היפי, ובין שמדברים בשפה יותר קונקרטית, היחס למערכת האקולוגית שבה אנחנו חיים נחלק בצורה פשוטה: יש את אלו שחושבים שהאדם הוא במעמד היררכי מעל לטבע, ויש את אלו שרואים בעצמם חלק מהטבע. "כל הרעיון של קידמה ומודרנה בנוי על כך שאנחנו כובשים את כדור הארץ, ועכשיו גם את החלל, כדי לשרת את המין האנושי. מי שלא שותף לעמדה המוסרית הזו, שואל שאלות יותר מורכבות על החיים כאן ועל חלוקת המשאבים", אומרת פרופ’ דפנה הקר, משפטנית וסוציולוגית מאוניברסיטת תל אביב.

"התפיסה הרווחת היא שהמערכת האקולוגית היא לינארית. שאפשר להעמיס עליה יותר ויותר וברגע שנרצה, עם הכלים הנכונים, נוכל לשקם אותה", אומרת מיכל ביטרמן, מנכ"ליתThe Natural Step ישראל וממייסדות המועצה לבנייה ירוקה. ביטרמן מסבירה לי שאנחנו חושבים כך כי אנחנו לא מצליחים לחבר בין השריפה בכרמל, להצפה באיילון, לביוב בים, לעליית מחירי המזון. "האדם רואה את זה כמקרים נקודתיים, אבל יש עדויות שמראות שזה לא כך. שלמערכת האקולוגית יש נקודת סף שממנה היא תישבר והנזק שנעשה לה הוא כבר בלתי הפיך".

 מיכל ביטרמן /צילום: שלומי יוסף

למעשה, בעיניהם של מי שרואים את האדם כחלק מהטבע, ולא עליון לו, אין פתרון לנזק. הפתרון, לחלופין, הוא הסתגלות אליו. "אנשים הם יצורים מאוד אדפטיביים והאנושות יכולה להסתגל למצבים מאוד קשים", הטון של ביטרמן נעשה אופטימי, "יש היום הרבה דוגמאות לזה בישראל: איך אנשים מקבלים את הפקקים המזעזעים שיש לנו בישראל? איך אנשים סופגים עוד ועוד את עליית יוקר המחיה? יש לנו יכולת עצומה להסתגל לדברים הרעים".

הייאוש כפריבילגיה

אם חלקי הפאזל האלו עוד מעט רופפים, ד"ר רם פישמן עוזר לחבר ביניהם. פישמן, חבר סגל במחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, הוא מומחה לקיימות שחוקר כיצד שינויי האקלים משפיעים על החברה והרווחה האנושית. זאת אומרת, לא כמה מינים נעלמים בגלל ההתחממות, אלא איך זה עלול להשפיע על ההכנסה, העבודה או האושר שלנו. "אקלים זה מין משהו כזה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ולא הבנו באיזו מידה המערכות החברתיות והכלכליות שלנו תלויות בו ומושפעות ממנו", הוא אומר. "אז אומנם אנחנו נמצאים במצב די תקדימי ויש הרבה שאלות שמאוד קשה לענות עליהן, אבל מה שיש היום שלא היה בעבר, ויש בשפע, זה דאטה".

"הרבה מאוד מהמידע הזה מראה שהיומיום שלנו מאוד מושפע מחום", אומר פישמן ופורט סדרה של מחקרים שהממצאים שלהם מראים שכשחם יותר, ההכנסה שלנו נוטה לרדת, הפשע עולה, התמותה עולה, ההתאבדויות עולות, "ויש אפילו עדות לנטייה גדולה יותר לקונפליקטים אזרחיים", הוא מוסיף.

ולמרות הכול, כלל מומחי האקלים והחוקרים העוסקים בהשלכות שינויי האקלים ששוחחתי איתם לצורך הכתבה הזו הם הורים לילדים או הצהירו שהם רוצים ילדים. כולם העידו שהם מפחדים מאוד לגורל ילדיהם ומאמינים שחייהם יהיו קשים מאוד, אבל האופטימיות עדיין משחקת תפקיד. "אני חושבת שזו בדיוק אותה אופטימיות שמביאה אותנו לעסוק בתחום הזה", אומרת ביטרמן, "אין לנו את הפריבילגיה להתייאש, וגם באמת חשוב לציין שיש הרבה דברים שעובדים לטובתנו".

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש אמר מוקדם יותר השנה כי "יש לנו את הכלים לעשות צעדים אפקטיביים. מה שעדיין חסר לנו - גם אחרי הסכם פריז - זו המנהיגות והאמביציה כדי לעשות את מה שנדרש". למעשה, כל הפתרונות שאנחנו צריכים כדי לייצב את המצב ולהיערך להסתגלות - קיימים: חומרי בנייה אלטרנטיביים, דלקים נקיים יותר, טכנולוגיה חקלאית, שימוש טוב יותר באדמה, מדע, מידע וטכנולוגיות רבות אחרות שנמצאות בפיתוח. עכשיו פשוט צריך שממשלות יתחילו להשתמש בפתרונות, ומהר". 

__

הגירת האקלים כבר החלה

"צפיפות זו הבעיה הכי גדולה של ישראל", אומר פרופסור אלון טל, מבכירי חוקרי מדיניות איכות הסביבה בישראל ומייסד שותף של "צפוף" - פורום שעוסק בבעיית גידול האוכלוסין בארץ. לדבריו, קצב הגידול שלנו עד כה היה כמיליון אזרחים בעשור, ולפי המגמה כרגע, המספר הזה הולך להכפיל את עצמו (טל כתב בעבר שלפי הערכות, יגורו בגבולות ישראל 23 מיליון עד 36 מיליון בני אדם עד 2050). "אני חושב שלהביא ילדים זה כדאי וזו חוויה נהדרת, אבל חשוב לשמור על יציבות. התשתיות שלנו גם ככה לא עומדות בעומס, אז יותר משני ילדים בממוצע - יש לזה מחיר קטסטרופלי", אומר האב לשלושה.

כל זה, לפני שהגענו לסוגיית ההגירה - ישראל הקטנטנה לא משמעותית לפתרון משבר האקלים העולמי, "אבל היא הוט ספוט", מסבירה עו"ד דנה טבצ’ניק, מומחית במשפט בינלאומי סביבתי. "אנחנו ממוקמים באופן כזה שגם אם ישראל היא לא מהמזיקות הגדולות, כדאי מאוד שיהיה לה אכפת מהנושא כי היא הולכת לספוג מהתוצאות.

"כבר היום ניכר שהשינויים גדולים יותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הים התיכון מתחמם יותר מהאוקיינוסים, וזה בפרט באזורנו. המדבור מתרחש בקצב גבוה יותר כאן", מפרטת טבצ’ניק, "יש הרבה מחלות שגם צפויות להגיע בעקבות שינויי האקליםכמו מלריה, שושנת יריחו וכלבת. גלי חום ושיטפונות יגיעו בתדירות גבוהה יותר, ואנחנו גם ככה באזור חם. בנוסף, אנחנו גם דרך מעבר מאפריקה צפונה לאירופה, והשכנים שלנו, שגם הם הולכים לספוג אירועים קיצוניים יותר, הם הרבה יותר עניים מאיתנו. אז אנשים יתחילו להגר".

הגירה היא מהנושאים המדוברים ביותר בכל הנוגע למשבר האקלים. לדברי פרופ’ הקר, "אי אפשר לדבר על אחד בלי לדבר על השני. יש בערך תשע מדינות שיהיו אחראיות לגידול האוכלוסין העולמי בעתיד הקרוב, ושמונה מהן נמצאות באפריקה ובאסיה, ובסופו של דבר, התנועה מהמקומות הרעבים אל המקומות השבעים תגבר".

 אלכסנדריה אוקסיו קורטז /צילום: GettyImages

"כבר היום יש מהגרים כאלה. קוראים להם פליטים, או מהגרי עבודה, אבל הרבה מהסיבות שבגללן הם נמצאים בתזוזה הן סיבות שקשורות באקלים", אומרת טבצ’ניק.