"שוק חופשי" אינו תירוץ לרמוס עובדים

בחודשים האחרונים מתחוללת מתקפה משוללת רסן על העבודה המאורגנת בישראל, ועל ההסתדרות כנושאת הדגל של העבודה המאורגנת במשק. מתקפה זו נוקטת רטוריקה פופוליסטית, ונשענת על חצאי אמיתות ומקרי קיצון - אשר אכן הם לעתים שגויים וחסרי הצדקה - במטרה לפגוע בזכות ההתארגנות במשק בכלל וביכולתם של העובדים להגן על עצמם בפרט. קונקרטית, הכוחות המנסים לקדם פגיעה בעבודה המאורגנת משתמשים בטענה פסבדו-כלכלית שגויה כי עבודה מאורגנת באה בסתירה ליעילות כלכלית.

היום, לרגל 1 במאי, מצאתי הזדמנות להראות כי עבודה מאורגנת נותרה רלוונטית היום, לפחות כפי שהייתה בעת הולדת "יום הפועלים" בעקבות טבח היימרקט בשיקגו ב-1886. העבודה המאורגנת, למרות מגרעותיה ומגבלותיה, הייתה ונותרה, בדומה לדמוקרטיה, חסרת תחליף.

הרציונל הבסיסי לקיומה של עבודה מאורגנת הוא חוסר הסימטריה המובנה בין כוחו של המעסיק לחולשתו של העובד הבודד. על הפגיעה החמורה ביעילות המשקית הנובעת מחוסר הסימטריה עמד כבר אדם סמית בכבודו ובעצמו בספרו המהולל "עושר העמים".

פרופ' חיים ברקאי בחיבורו הידוע על "עושר העמים" מביא דברים מפורשים וקובע: "סמית אינו מחבב, כידוע, התאגדויות ... אבל מכיוון שגם ללא התאגדות פורמלית כוחם של המעבידים חזק יותר בעימות עם העובדים, הוא מצדד יותר בזכותם של העובדים להתארגן, כיוון שהם לדעתו הצד החלש במיקוח של שכר ותנאי עבודה". זאת ועוד, לאחר שהוא מצטט מדברי סמית עצמו מסכם פרופ' ברקאי: "מובאה זו מסירה כל ספק באשר לשאלה למי הייתה נתונה אהדתו של סמית בעימות שבין עובדים למעבידים". סמית כידוע לא היה סוציאליסט ואף לא אחות רחמנייה, אלא ליברל שכל אהדתו נתונה הייתה להשאת היעילות המשקית.

למשנתו של אדם סמית שותפים כיום המאקרו-כלכלנים המובילים בעולם ובהם הפרופסורים פול קרוגמן וג'וזף שיטגליץ, חתני פרס נובל לכלכלה, והיא עולה גם מדוחות של כלכלני ה-OECD וקרן המטבע הבינלאומית מהתקופה האחרונה.

המענה שנותנת העבודה המאורגנת ל-א-סימטריה בין עובד בודד למעסיק, בא בדמות הזכות להתאגד, לנהל מו"מ קיבוצי, לעגן את תוצאותיו בהסכמים קיבוציים ובמידת הצורך ובלית-ברירה אחרת גם לקיים מאבק ארגוני ואף שביתה מול המעסיק. כלים אלה הביאו ברבות השנים להישגים היסטוריים לציבור העובדים ברחבי העולם המפותח, והם סייעו גם ביצירת התשתית להעסקה הוגנת בישראל.

באופן מעניין, העבודה המאורגנת, בשל התייקרות מרכיב העבודה, תרמה דווקא להשקעה בהון, ובכך גם להגברת היעילות והצמיחה, וכמו גם להקטנת העוני ואי-השוויון.

כמו כן, הטענה שעבודה מאורגנת מייצרת חוסר יעילות כלכלי ופוגעת בפריון העבודה אינה מתיישבת עם המציאות, שבה מרבית המדינות בעלות שיעור גבוה של עובדים מאוגדים נמנות דווקא על רשימת המדינות המפותחות ביותר בעלות התוצר לשעת עבודה (פריון העבודה) מהגבוהים ביותר (המדינות הסקנדינביות, אוסטריה, בלגיה, אירלנד, קנדה ועוד רבות וטובות).

זאת ועוד, טענה נפוצה ומניפולטיבית הגורסת שהעבודה המאורגנת (או "הוועדים הגדולים") היא גורם מרכזי לאי-שוויון, אינה מתיישבת עם העובדה שהמדינות בעלות שיעור העובדים המאוגדים הגבוה ביותר מאופיינות ברמת אי השוויון הנמוכה ביותר.

ועכשיו להקשר הישראלי, שכר מינימום, פנסיה, הבראה, הוצאות נסיעה ואף לאחרונה שיפור הסדרי הביטוח הסיעודי של הביטוח הלאומי - הם כולם זכויות שהושגו על ידי ההסתדרות. ברם, מתנגדי העבודה המאורגנת לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. כך, לדוגמה, הם הובילו את המתקפות נגד העלאת שכר מינימום, תחת טענות מופרכות לכך שהוא יגרום להגדלת אבטלה ואף יפגע בעובדים החלשים עצמם. והנה, בד-בבד עם העלייה בשכר המינימום בשנים האחרונות, הייתה דווקא ירידה באבטלה. בחוסר יושר אינטלקטואלי, אנשים אלה לא מספרים לכם היום שהם טעו. לשמחתנו, העובדים שמשתכרים שכר מינימום שיפרו את מצב משפחותיהם, לא פוטרו וגם הזרימו כסף חזרה למשק בצריכה.

אז למה בכל זאת אנו לא מפסיקים לשמוע בעיתונות הכלכלית הקפיטליסטית על הנזק שנובע כביכול מוועדי עובדים? בדרך-כלל נגלה כי אלה שמשמיעים עמדות אלה נוטים להתנגד לכל צורה של התערבות מתקנת, כאשר היא נועדה לרסן את כוחו של ההון, אך הם דווקא בעד התערבות כאשר המדובר בדרישות בעלי ההון והחברות הגדולות להעניק להם פטורים ממס, לסבסד בעבורם השקעות או לתת להם לנהל את מכון התקנים, כדי לחסום יבוא מתחרה ועסקים חדשים המאיימים על מעמדם המונופוליסטי.

במילים אחרות, תחת אצטלת השוק החופשי, הם מתנגדים לצעדים שיסייעו לאזן מצבי ניצול וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי יעילה, אך הם בעד החופש לרמוס עובדים, צרכנים ועסקים קטנים. אדם סמית לבטח היה מתהפך בקברו לו היה שומע את הטפותיהם של מתנגדי העבודה המאורגנת בישראל.

לסיכום, לעבודה המאורגנת ולהסתדרות בראשה אתגרים רבים, כמו גם מוטלת עליה אחריות רבה להפעיל את כוחה במשורה, בשיקול דעת, במתינות ובלית ברירה בלבד, אך היא נחוצה לנו לטובת כלכלה וחברה טובות, שוויוניות ומתקדמות יותר. אם נשכח את חשיבותה של העבודה המאורגנת, ואת נסיבות הקמתה, אנו עלולים למצוא את עצמנו משחזרים את המציאות הקשה שאתה באה העבודה המאורגנת להתמודד.

הכותב הוא ראש החוג לראיית חשבון בקריה האקדמית אונו ויו"ר מכון המחקר הכלכלי חברתי בהסתדרות