העובדים צריכים להילחם בשעות העבודה המתארכות

לפני 133 שנה, ב-1 במאי 1886, ארגוני עובדים השביתו את המשק האמריקאי בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. מאז ובמשך שנים ארוכות, קיצור שבוע העבודה עמד בלב המאבק של ארגוני עובדים בעולם - מאבק שהצלחתו התבטאה בהגבלה של יום העבודה, בקיצור שבוע העבודה מ-6 ל-5 ימי עבודה, בקיצור שנת העבודה על ידי מתן חופשות בתשלום לעובדים ואפילו בקיצור שנות העבודה על ידי הרחבת משך הזמן המוקדש להשכלה מצד אחד וכניסתן של תוכניות פנסיה מהצד השני.

אבל, אחרי יותר מ-100 שנה של שינוי לטובה, העשורים האחרונים רואים קיפאון במגמת קיצור שבוע העבודה ובמקומות מסוימים אפילו היפוך שלה.

ב-1 במאי 2019, יום עבודה של 8 שעות עדיין נשמע לרובנו כמו חלום. עובדים ישראלים נמצאים בעבודה יותר שעות מאשר בכל מדינה מערבית אחרת - 4.5 שעות יותר לעומת הממוצע במדינות ה-OECD. כמעט רבע מהגברים השכירים בישראל עובדים 50 שעות או יותר כל שבוע, וזה עוד לפני השעות הרבות שאנחנו מבלים על הכביש בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. ואם כל זה לא מספיק, ישראל היא גם המדינה המערבית שמעניקה לעובדים ולעובדות שלה הכי מעט ימי חופשה בשנה.

בצד המפסיד של המצב הזה נמצאים העובדים והעובדות שנאלצים "לבחור" בין שתי אפשרויות רעות: לעבוד שעות ארוכות ולפספס זמן עם המשפחה או לעבוד פחות ולשלם מחירים תעסוקתיים גדולים. נורמות העבודה שנהוגות בישראל קובעות שעובד טוב הוא עובד שנמצא עד הלילה בעבודה, וממשיך להיות מחובר גם מהבית. אותו עובד טוב מפסיד את חיי המשפחה ואת זכותו לקצת פנאי ואוויר לנשימה.

מנגד, מי שנאלץ - ובדרך כלל זאת מי שנאלצת - לצאת מוקדם כדי לאסוף את הילדים, נחשבת אוטומטית לעובדת טובה פחות, מפסידה פגישות ואירועים חשובים וסיכוייה להיות מקודמת נפגעים.

מחקרים חדשים מראים שהפחתה של שעות העבודה במשק, בפרט במדינות כמו ישראל' שבהן נהוגות נורמות של שעות עבודה מרובות, היא מפתח קריטי ליצירת איזון אמיתי ולשילוב מיטבי ושוויוני של נשים בשוק העבודה.

העובדה שהחברה שלנו עדיין מצפה מנשים לשאת באחריות העיקרית לעבודות הבית והטיפול, אינה מאפשרת להן להקדיש למקום העבודה את אותם המשאבים שגברים מקדישים לו. כך יוצא, שנשים עובדות במשרות חלקיות בשיעורים גבוהים, והן עובדות פחות שעות מגברים גם כשהן מועסקות במשרה מלאה, באופן אשר פוגע במקרים רבים בהערכה המקצועית שרוכשים כלפיהן ובהזדמנויות הקידום הניתנות להן.

ומי נמצא בצד המרוויח? כנראה שאף אחד. מחקרים מצביעים על קשר מובהק בין פריון עבודה נמוך לשעות עבודה מרובות. ואכן, התפוקה לשעה שמייצר עובד ישראלי ממוצע, נמוכה ב-24% משל עובדים במדינות ה-OECD. משמעות הדבר היא שלמרות שאנחנו עובדים יותר אנחנו לא באמת מייצרים יותר, אבל מי יכול להאשים אותנו? ברור שהיעילות שלנו תרד אחרי 10 שעות ויותר בעבודה.

רוב העובדים והעובדות בישראל לא מציינים היום את ה-1 במאי, אבל יש לנו עוד הרבה על מה להיאבק. ישראל זקוקה למאבק עובדים מודרני שיביא להפחתה כוללת של שעות העבודה ולאכיפה אפקטיבית יותר של חוק שעות עבודה ומנוחה שתמנע העסקת עובדים באינספור שעות נוספות.

הפחתה כזאת תאפשר לגברים לשאת בנטל גדול יותר ממטלות הטיפול ומשק הבית ותאפשר לנשים להתקדם ולהגשים את עצמן גם בשוק העבודה. המציאות הנוכחית היא לא חוק טבע ולא גזרת גורל, וכולנו מפסידים ממנה. הגיע הזמן לשינוי.

מנהלת תחום שוק תעסוקה, שדולת הנשים בישראל