פגישה מעניינת, עם תוצאות יוצאות דופן, התקיימה אתמול בבית הלבן. הנשיא טראמפ נועד עם ראשי המפלגה הדמוקרטית בקונגרס. על הפרק עמדה מלאכת החקיקה המרכזית היחידה של נשיאותו, שיש לה סיכוי של ממש להתקבל על דעת הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים: תיקון התשתית הרעועה של אמריקה. כבישים, גשרים, נמלי ים ואוויר, רשתות חשמל. הסכום: 2 טריליון (2,000 מיליארד) דולר.
היא הייתה יוצאת דופן, מפני שלא עלה יפה כמעט שום ניסיון קודם להשיג הסכמה בין הנשיא לאופוזיציה. ההסכמה החדשה, שעדיין לא קרמה עור וגידים, מעניינת במיוחד, מפני שהיא עלולה להיתקל בהתנגדות של חלק ניכר מן המפלגה הרפובליקאית. הנשיא יתקשה לשכנע את הקונגרס שיש לו מקורות מימון. במקרה כזה הוא יצטרך להטיל מסים חדשים, או ללוות כסף ולהגדיל את החוב הלאומי. זו ברירה שהרפובליקאים מתנגדים לה בתוקף מיוחד ב-40 השנים האחרונות.
טראמפ ושני המנהיגים הדמוקרטים שהוא תקף פעם אחר פעם, לפעמים בארסיות מיוחדת, נפגשו בצומת רב סיכונים ורב פוטנציאל. הוצאות מסיביות על תשתית יתיישבו עם שאיפותיהם של מצביעים, ששני הצדדים חוזרים על פתחיהם. למען האמת, אלה המצביעים שעליהם יקום או ייפול טראמפ בעוד שנה וחצי, כאשר ינסה לחזור ולהיבחר. אלה הם הצווארונים הכחולים, המעמד הבינוני הנמוך, תושבי המדינות התעשייתיות של המערב התיכון, שהשגשוג הכללי לא היטיב איתם במידה שהיטיב עם אחרים. הוצאות תשתית יועילו כמובן לתשתית - אבל גם יניבו מקומות עבודה מכניסים למשך שנים, ויאיצו את הפעילות הכלכלית.
שתי הקלישאות
פסגת התשתית מזכירה לנו את הקושי לצבוע את דונלד טראמפ בצבעים האידיאולוגיים המסורתיים. הוא אמנם האיש שהעניק הקלות מס מפליגות לתאגידים הגדולים, והתיר את רצועת הפיקוח על ענף האנרגיה; אבל הוא גם מבטיח להגן על האינטרסים החומריים של רובדי הכנסה נמוכים - ורובדי ההכנסה האלה נוטים להאמין לו.
סוקרי דעת קהל אמריקאיים, מלומדי הניסיון של החמצת דונלד טראמפ ב-2016, יוצאים מגדרם לתת סימנים בכיוון נשיבתה של הרוח.
שתי קלישאות מפורסמות מנחות את החזאים הפוליטיים בחצי המאה האחרונה.
הראשונה בקעה מגרונו של יושב ראש דמוקרטי מפורסם של בית הנבחרים בשנות ה-80 של המאה שעברה, תומס "טיפ" או'ניל. הוא אמר, "הפוליטיקה היא קודם כול מקומית". לשון אחר, משוואות גלובליות, או אפילו ארציות, אינן משפיעות על רוב המצביעים. הם מגיבים על בעיות, שרופרט מרדוק תיאר פעם כמתרחשות "ברדיוס של חמישה קילומטרים מבתיהם" (הוא השתמש בביטוי הזה לפני 40 שנה, כדי להצדיק את מיעוט הסיקור הבינלאומי בעיתוניו).
השנייה הייתה הברקתו המהוללת של ג'יימס קארוויל, להטוטר הבחירות שהוביל את ביל קלינטון אל הבית הלבן ב-1992, "זו הכלכלה, טמבל".
שתיהן משלימות זו את זו, בחינת "הפוליטיקה היא קודם כול כלכלה מקומית". וזה פחות או יותר המסר הנובע מסקר מקיף של ה"וושינגטון פוסט" ושל רשת הטלוויזיה אי.בי.סי, שהתפרסם השבוע. הסקר הזה מנסה לברר מה באמת האמריקאים חושבים על המצב הכלכלי.
"אולי מעולם לא"
הסטטיסטיקה מראה חד-משמעית, שהמצב לא היה כה טוב זה חצי מאה, אולי 60 שנה; ואם תשאלו את דונלד טראמפ, הוא יגיד ש"אולי מעולם לא". האבטלה צנחה מתחת ל-4%, והיא נשארת שם חודש אחר חודש. שיעור כזה אומר בעצם שיש מחסור בידיים עובדות ברוב ענפי הייצור ובחלק מענפי השירותים. השכר התחיל לעלות בפעם הראשונה זה רבע מאה. הצרכנים אופטימיים, והם רוכשים מכל הבא ליד (אם כי, למרבה העניין והחשיבות, מחירי בתים חדלו לעלות).
חששות מהאטה, או אפילו מיתון, הובעו בתחילת השנה; אבל נתוני הצמיחה ברבעון הראשון, שהתפרסמו בשבוע שעבר, הפריכו את הפסימיות. הכלכלה עומדת עכשיו, טכנית, בשנה העשירית של התאוששות (מאז משבר הסאב-פריים, שהאמריקאים מכנים "המיתון הגדול"), והסטטיסטיקה מעמידה בספק את חוקי הטבע: 3.2% צמיחה רבעונית, בשקלול שנתי, היא משהו שאינו מתרחש בשלב כה מאוחר של מחזור צמיחה. בשלב הזה, צמיחות קודמות כבר התחלפו במיתון, או נסוגו אל שיעורי צמיחה חיוורים של כמה עשיריות האחוז.
משוואת "הכלכלה, טמבל" מבית קארוויל הייתה צריכה להבטיח טובות לנשיא, גם אם אין הוא פופולרי אישית, וגם אם רוב האמריקאים מעקמים פרצוף למשמע הכרזותיו הפומביות, או למקרא ציוציו. הסקר החדש של השבוע מעלה אפשרויות אחרות. גם כאשר נתוני המאקרו-כלכלה מאירים פנים, המיקרו-כלכלה שונה מאוד.
העצמאים הנרגנים
הסוקרים הציגו למרואייניהם את השאלה הבאה: "האם אתם חושבים שהשיטה הכלכלית בארצנו מיטיבה עם כל האנשים, או מיטיבה בעיקר עם בעלי הכוח?" 60% מאלה הרשומים להצביע (בארה"ב צריך להירשם, וחמישית האמריקאים לא טרחו להירשם, על פי נתוני 2014) השיבו, כי "השיטה מיטיבה בעיקר עם בעלי הכוח". רק 36% - 36! - חושבים שהשיטה מועילה לכלל.
בין הדמוקרטים, שיעור הנרגנים מגיע עד 81%. רב חשיבות הוא שיעור הנרגנים בין הבוחרים הרשומים כ"עצמאים": 66% אינם מאמינים בשיטה. בין הרפובליקאים, היחס מתהפך. אבל עדיין שליש חושבים שהשיטה אינה מועילה להם.
טעות תהיה להניח קשר אוטומטי בין שיעור הנרגנים לתבניות ההצבעה הצפויות בנובמבר 2020. אותו הסקר מראה כי יותר אמריקאים מתכוונים להצביע בעד טראמפ בזכות מדיניותו הכלכלית (42% לעומת 32%). אבל זה שיעור קטן בהרבה מזה של 1984, למשל, השנה האחרונה שבה כלכלת ארה"ב נהנתה מגאות היסטורית. הצמיחה באותה השנה עמדה על שיעור פנומנלי של 7.2%. הנשיא רונלד רייגן חזר ונבחר ברוב של כמעט 59%, עם 49 מ-50 מדינות הברית. רק שני נשיאים בתולדות ארה"ב קיבלו יותר ממנו.
מדוע הכלכלה המבריקה אינה מאירה את הנשיא טראמפ באור היקרות שבו האירה את רייגן? כמובן, הסבר חשוב אחד הוא שרוב האמריקאים אהבו את רייגן. כמעט כל סקרי הפופולריות של השנתיים האחרונות, בעצם מיום נשיאותו הראשון של טראמפ, מעמידים אותו בגירעון פופולריות חמור.
אבל אפשר שהסבר נוסף נובע מנתוני הסקר החדש: נחלש מאוד האמון באתוס האמריקאי, זה המראה כי יש שכר לפועלו של עובד חרוץ. התחושה הזו שירתה את טראמפ ב-2016, אם כי רק בקושי. אז, טראמפ הגיע אל לבם של בעלי הכנסות נמוכות במערב התיכון באמצעות רטוריקה שהייתה פעם נחלת הדמוקרטים. בהשפעת הרדיקליזציה של הדמוקרטים בשנתיים האחרונות, הרטוריקה הזו - "פופוליסטית" במקרה של טראמפ, "סוציאליסטית" במקרה של לפחות חלק מן הדמוקרטים - הופכת למטבע העיקרי העובר לבוחר.
שערו נא בנפשכם את התוצאות, הן בשביל אמריקה, הן בשביל ידידי אמריקה והן בשביל אויביה, אם שני המועמדים העיקריים לנשיאות ב-2020 יסכימו שהשיטה הכלכלית טעונה פירוק והחלפה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
