להחזיר את הדמוקרטיה לזיכרון הקולקטיבי

זה הזמן הזה בשנה. בכל שנה מחדש, לוח השנה הלאומי מספר את סיפור תקומת ישראל: מעבדות לחירות, משואה לתקומה, מגלות לקוממיות. אלו ימים בהם החברה הישראלית מזכירה וזוכרת את מה שהיה, מכבדת את מי שאיננו אתנו עוד ומזכירה לאזרחי המדינה את מחירה של העצמאות בישראל. מערכת החינוך היא הזירה המרכזית בה הלמידה ופעולת הזיכרון מתקיימות בו זמנית, אבל האם זה מספיק?

ישראל בת 71 והזיכרון הקולקטיבי גדל איתה ועובר שינויים. כל העוסקים בנושא חקר הזיכרון והנחלתו לדורות הבאים יודעים היטב לפרט את קשת המשמעויות והלקחים שיש ללמוד, להבין ולדעת, הנעים בין הציר היהודי לבין הציר הכלל אנושי. אלה חשובים ואלה חשובים, ויש ללמוד ולעסוק בשניהם. אך עם השנים האיזון בין שני הצירים הללו הופר. הדגש היהודי גובר בהדרגה על הדגש האוניברסלי.

מרכיבי הזהות הישראליים כפי שהם באים באופן הציון של יום הזיכרון לשואה, ולחלופין בחגיגות העצמאות הנפתחות מיד בצאת יום הזיכרון לחללי צה"ל, מבטאים יותר את המרכיבים הפרטיקולריים היהודים, ופחות ופחות את הערכים הדמוקרטיים שהונחו בבסיס מגילת העצמאות. הדגש הדמוקרטי שצריך ללוות את הימים הלאומיים הודר לשולי השיח, במקום להיות מוקד מרכזי בזהות הישראלית ובזיכרון הקולקטיבי.

הזירה המרכזית שבה נושאים אלו צריכים וראוי שיבואו לידי ביטוי היא מערכת החינוך. אלא שמערכת החינוך משקפת את תהליכי השינוי הללו גם היא. בדרכי ההנצחה ופעילויות חינוכיות רבות מושם דגש רב יותר על ההיבטים היהודיים של לוח השנה הלאומי, כמעט ללא ההקשרים האוניברסליים שלו.

החשש של מורים ומורות לעסוק בשיח ביקורתי, ששואל שאלות על דרכי הפעולה של זיכרון קולקטיבי בולט ביתר שאת. חשש זה הופך את מערכת החינוך למרחב של טקסים וסיסמאות, כמוהם ניתן למצוא בערוצי התקשורת והמדיה השונים. חשיבותם הרבה של ימי הזיכרון וחגיגת העצמאות דורשת שהיבטים אלה יבואו גם כן לידי ביטוי.

על הצוותים שנושאים בעול החינוך של תלמידי ישראל לשלב בשיעורים גם את תהליכי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי והשינויים שהוא עבר, ולקיים דיון במגוון המשמעויות והלקחים העולים בתקופה זו של השנה.

דווקא בימים בהם זיכרון השואה נלמד באינסטגרם, חשוב לחדד מול התלמידים גם את הצורך להתבונן בדימויים, בסמלים הנוכחים סביבם, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובקהילה ולהבין את מקורם ואת האופן שבו הם משפיעים על משמעותם ותוכנם של ימי הזיכרון הלאומיים. בעיקר יש להחזיר אל הדיון את הערכים הדמוקרטיים ולעמוד על חשיבותם של ערכים אלה כחלק בלתי נפרד מהשיח העומד בבסיס הזיכרון הלאומי.

במציאות בה ערכים דמוקרטיים מצויים תחת מתקפה, דווקא זה הזמן להזכיר כי הם חלק בלתי נפרד מהשיח העומד בבסיס הזיכרון הלאומי וכי עצמאות ישראל קשורה קשר הדוק לאופייה הדמוקרטי של המדינה.

ימי הזיכרון הלאומיים הם זמן טוב לזכור ולהזכיר גם את זה: חשיבותם של הערכים הדמוקרטיים לזיכרון הלאומי, הן כמהות והן כלקח לדורות, הם צו השעה. אנשי ונשות חינוך פעילים, חושבים, המנהלים דיון עמוק בהקשרי המשמעות של הזיכרון הקולקטיבי הם מי שיכולים לאתגר זה.

הכותבת היא ראש פרויקט מדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת סגל במכללת סמינר הקיבוצים