להיאבק על חירות ישראל, כל בוקר מחדש

זה היה בשנת 1995. הייתי אז מתמחה צעיר ולחוץ בבית המשפט העליון, בשבוע הראשון להתמחותי. השופט יעקב טירקל, שאימן אותי, ביקש שאמצא ספר על חירות לטובת פסק דין שהוא כתב אותה שעה. במשך שעתיים התרוצצתי בין שלוש קומות ספריית בית המשפט העליון לנסות לאתר את הספר המבוקש, אך לשווא. האמת היא שכבר איבדתי תקווה, אך הייתי נבוך לשוב ללשכת השופט ללא הספר שביקש. לא ידעתי מה לעשות. משום מקום הופיע נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שאך זה עתה סיים את תקופת נשיאותו.

"אתה צריך עזרה?" שאל. התלבטתי איך לענות. לגלות חולשה או לא? מותר בכלל למתמחה צעיר לדבר עם מישהו כמו שמגר? גמגמתי משהו. "הבנתי", אמר שמגר בקולו הרועם המוכר, "מה אתה מחפש?"

"ספר של הנרי לוינסון??? אהה.... מסות על חירות".

"לוינסון?" הוא קימט את מצחו, "לא מכיר...אולי נבינסון?"

הסמקתי באחת. זו הסיבה שאני לא מוצא את הספר. כהרגלי, חיפפתי בכתיבת בקשת השופט.

"הנרי נבינסון. חשוב ביותר. יש לו אמירה שכדאי לך להכיר", ציטט הנשיא שמגר מראשו. "החירות היא נכס שיש לכבשו למען עצמנו מדי יום מחדש. דינה של החירות זהה לדינה של האהבה. כל יום הן נאבדות, וכל יום אנו נדרשים לכבוש אותן מחדש".

הוא סימן לי לבוא בעקבותיו, פנה לאחד החדרים הצדדיים ואחרי דקה שלף את הספר מאחד המדפים והגיש לי אותו. בסופו של דבר, השופט טירקל לא מצא את אשר ביקש בספר, אבל אני כבר הרווחתי את נבינסון לנצח וגם מעט מהנשיא שמגר.

דבורה (שם בדוי) לא זקוקה לספר של הנרי נבינסון או לעזרת הנשיא שמגר כדי להבין שהחירות היא נכס שיש לכבוש אותו למען עצמנו מדי יום מחדש. מאז נפל בנה במלחמת לבנון הראשונה, היא נאבקה על חירותה מדי בוקר, כשבקושי רב הייתה פוקחת את עיניה ועד לרגע שבו היא מצליחה לעצום אותן שוב.

פגשתי אותה לראשונה, יחד עם סטודנטים מהקליניקות המשפטיות באוניברסיטה העברית, בשנת 2003. קיבלנו הפנייה מהעירייה על אישה ערירית שבנה נפל בקרב, והיא חיה בתנאים לא תנאים. ואכן בביקור בדירת הדיור הציבורי שהיא חייתה בה הציצו הדלות והמחסור הציצו מכל עבר. היא הסכימה לקבל אותנו רק משום שגם בנה הספיק ללמוד שנה באוניברסיטה העברית, אבל כשהבינה מדוע באנו, סירבה בנימוס לקבל כל עזרה.

"אבל זה מגיע לך", ניסיתי להתעקש, "יש לך זכויות כאם שכולה, ואנחנו נעשה עבורך את כל הביורוקרטיה. תני לנו לסייע לך. זה באמת לא מורכב."

"אני לא אעשה כסף מהמוות של הבן שלי", היא ענתה במין שקט שלא התאים לכפות ידיה שרעדו, "הוא לא מת בקרב כדי שאני אתעשר". 

שעה ארוכה ניסינו לשכנע אותה, אך ללא הועיל. "הייתי ענייה לפני, ולא אמכור את הנפילה של הבן שלי כדי להיות משהו אחר אחרי".

"אבל אם בנך היה בחיים, הוא היה דואג לך. הקצבה של המדינה באה כדי למלא את מה שהוא החסיר בגללנו", אמרה אחת הסטודנטיות, "זה לא חסד. זו זכותך, וזו גם זכותו!".

דבורה חייכה בעצב. "נראה לך שאני הייתי לוקחת כסף מהבן שלי?", היא נענעה בראשה לשלילה, "בחיים לא. ואני גם לא אקח כסף מהמדינה שלי. לא בשביל זה הקמנו אותה, ולא בשביל זה בני יצא להגן עליה".

לא מצאתי מילים להשיב ועזבנו כאשר באנו. לאחר מכן הגעתי לבקרה עוד מספר פעמים והחלפנו מילים רבות בינינו, אך לעולם לא הצעתי שוב עזרה במיצוי זכויותיה מול המדינה. הבנתי כי זו הייתה תמצית חירותה: האישית והלאומית. למרות כל הקשיים היא לא ויתרה לעצמה וכבשה אותן מדי יום מחדש.

אני יודע שסיפורי גבורה כמו זה של דבורה תמיד יידחקו מפני מעשי גבורה ואומץ חשופים יותר. זה נכון וזה טבעי. אבל עבורי, אין הרבה אנשים שמסמלים את המאבק על חירות ישראל יותר מדבורה. כל בוקר מחדש. כל בוקר מחדש.

הכותב הוא מגיש סדרת התוכניות "מדברים חירות" בכאן רשת ב'.  דיקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו.