פעם אחר פעם, ארץ אחר ארץ, מחוז בחירה אחר מחוז בחירה, בחירות מסתיימות בתיקו, או כמעט בתיקו. פוליטיקאים תובעים מנדטים ומתברכים ב"ניצחונות מוחצים" כמעט ללא יסוד.
זאת אומרת, מישהו מוכרח לנצח, וכדי שמישהו ינצח, מישהו אחר צריך להיות מוכן להודות בתבוסה. אם אינני טועה, התרבות הפוליטית האמריקאית היא שהנחילה לשאר העולם, או לרובו, את ההרגל המכובד של הודאה בתבוסה: המובס מטלפן אל המביס, ואקט ההודאה הופך את הניצחון לעובדה.
זה הפך למשתנה כה חיוני במשוואה הפוליטית, עד שבהיעדר הודאה, המנצח יכול רק לטעון לניצחון, לא להכריז אותו. במוצאי הבחירות המזעזעות לנשיאות בארה"ב בשנת 2000, המועמד הדמוקרטי אל גור הודה בתבוסה, על יסוד תחזית הטלוויזיה במדינת פלורידה. ג׳ורג׳ דאבליו בוש הוכרז ברשתות "הנשיא המיועד" (President-Elect). לא יצאו אלא דקות אחדות, והרשתות חזרו בהן מתחזיות פלורידה. גור טלפן אל בוש כדי להודיע לו שהוא חוזר בו מן ההודאה. עברו חמישה שבועות לפני שהבחירות הוכרעו.
רק 537 קולות מתוך כמעט 6 מיליון הפרידו בין בוש לגור בפלורידה. בזירה הארצית בוש בכלל הפסיד, בהפרש של יותר מחצי מיליון קולות, אבל לארה"ב יש שיטת בחירות ארכאית, המאפשרת למפסידים לנצח. קצת יותר מ-100 מיליון אמריקאים הצביעו באותו היום. היה אפשר לחסוך את המאמץ, ולהטיל מטבע. סטטיסטית, לא היה כל הבדל. ניצחון סוחף ומנדט לא היו שם, אף כי בוש ואנשיו נהגו כמנצחים סוחפים.
הוא לא הציע עלה זית
חלפו 16 שנה, ודונלד טראמפ נבחר לנשיא, אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי ביותר מ-3 מיליון קולות. בחירתו באה לו בזכות ניצחונות דחוקים בשלוש מדינות מפתח, שהעניקו לו רוב ברור בחבר האלקטורים. הוא לא חדל מאז לתבוע מנדט על יסוד ניצחונו "המוחץ". הוא לא הציע עלה זית, הוא לא עשה שום מהלך שממנו נבעה הכרה בבעייתיות של ניצחונו. "בעייתיות" אינה מוסבת כאן על החשדות שהוא נהנה מסיוע רוסי. היא נוגעת רק לעובדה שהוא נהנה מתמיכת מיעוט.
אין שום דבר לא-לגיטימי בעצם ניצחונו. הוא זכה כדין וכדת. אבל הנוסחה המאפשרת למפסיד לנצח מזמינה צרות. מה יקרה אם נשיאים ייבחרו לאחר שיפסידו בהפרש של 5 מיליון קולות? 7 מיליון? 10 מיליון? איזה הפרש יעמיד בספק את עצם הלגיטימיות של הניצחון?
ההפסד במניין הקולות הכללי עצבן את טראמפ. הוא חזר וטען כי מיליוני קולות בבחירות האלה היו שייכים לאנשים שלא הייתה להם זכות הצבעה. הוא אפילו מינה ועדת חקירה, שהתמוטטה במהירות מסחררת מפני שלא הוצגו בפניה שמץ של יסוד או בדל של ראיה. המפה הדמוגרפית לא השתנתה מאז 2016. ייתכן בהחלט שטראמפ ינצח ב-2020 בחבר האלקטורים - ויפסיד במניין הכללי אפילו בהפרש גדול מזה של 2016.
האפשרות הזו מטרידה שורה של מדינות, המציעות "אמנה" שתעקוף את חבר האלקטורים. על פיה, כל מדינה תעניק את כל קולותיה האלקטורליים למועמד המנצח במניין הכללי, גם אם הוא, או היא, יפסידו במדינה הזו.
אגב, משהו מעין זה קרה לפני כמעט 40 שנה במלטה הזעירה. מפלגת העבודה קיבלה רוב בפרלמנט, אף כי הפסידה במניין הקולות הכללי. האופוזיציה המנצחת-המפסידה החרימה את הפרלמנט. הושגה לבסוף פשרה, שהבטיחה רוב אוטומטי למפלגה המובילה, גם אם ההצבעה הישירה במחוזות הבחירה העמידה אותה במיעוט. ואף אומנם, שש שנים אחר כך חזרה התוצאה. לאופוזיציה ניתנו עוד ארבעה מושבים, והיא הרכיבה ממשלה. האם ארה"ב תלמד ממלטה? מותר לפקפק בזה.
"לא תהיה העברה בדרכי שלום"
האפשרות של משבר חוקתי לאחר הבחירות הבאות קיבלה בסוף השבוע שעבר ביטוי דרמטי. הדמוקרטית החשובה ביותר באמריקה, יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי, אמרה ל’ניו יורק טיימס’ כי היא חוששת שטראמפ יסרב להודות בתבוסה בנובמבר 2020 אם הפרש ניצחונו של המועמד הדמוקרטי (לא ציון מגדרי) יהיה קטן מאוד.
היא מבססת את התרחיש הזה על טענותיו החוזרות של טראמפ שהדמוקרטים מזייפים בחירות. עורך דינו לשעבר של הנשיא, מייקל כהן, שהפך לעד מדינה נגדו, הזהיר בשימוע בקונגרס לפני חודשיים ויותר, "על יסוד ניסיוני בעבודה בשביל מר טראמפ, אני חושש שאם הוא יפסיד בבחירות ב-2020, לעולם לא תהיה העברה בדרכי שלום של השלטון".
אלה דיבורים הגובלים בטירוף. אבל טראמפ, הנוהג להגיב על מערכונים בתוכניות סאטירה, נמנע במפגיע מלהגיב, או להכחיש. באמצע מארס הוא הכריז, בראיון לאתר הרשת הימני Breitbart: "אני יכול להגיד לכם שנתונה לי תמיכת המשטרה, תמיכת הצבא... יש לי האנשים הקשוחים, אבל הם לא מגלים את קשיחותם - עד שהם מגיעים לנקודה מסוימת, ואז זה יהיה רע מאוד, רע מאוד".
לא נשמעו דברים כאלה בתולדות ארה"ב. נודפים מהם ניחוחות של קיסרי רומא העתיקה, או של דיקטטורים צבאיים מודרניים. הייתכן שנשיא ארה"ב מתכוון לקרוא לתומכיו הקשוחים והחמושים להבטיח את המשך נשיאותו, אם, כדברי פלוסי, הוא יפסיד בהפרש קטנטן? הדעת נותנת שהוא לא יעז. אבל הדעת נתנה הרבה דברים שהופרכו פעם אחר פעם בשלוש השנים האחרונות.
פלוסי מייעצת לכוחותיה לעשות כמיטב יכולתם להבטיח שההפרש לא יהיה זעיר. איך? היא מייעצת להם לחפש את המרכז, ולא למשוך את המפלגה אל קוטב שמאלי רדיקלי. אבל חלקם אינם נענים, ומושכים. פתאום דברים שהנחנו כמובנים מאליהם חדלים להיות מובנים מאליהם, כולל עתידה של הדמוקרטיה החשובה ביותר בעולם.
כתבות
ני"ע
