הריאל קורס, האינפלציה נוסקת והרחוב האיראני סוער עם חזרת הסנקציות: "חוזרים להיות מדינת סעד"

"התחושה בציבור היא שאנחנו חוזרים לשנים 2011-2012 ולעיצומים שהפכו את איראן למדינת סעד, ואת אזרחיה לקשיי יום". כך אומר ל"גלובס" מ', אזרח איראני תושב טהרן, שהצלחתי ליצור עמו קשר דרך מכרים משותפים באירופה.

מ' הוא סוחר במקצועו, שעיקר נפח העבודה שלו היה ליצוא, אבל בשנתיים האחרונות הוא נאלץ להסתפק בשוק המקומי. בשיחה סיפר מ' כי מחזור המכירות שלו נפל בקרוב ל-90% וכי בחודשים האחרונים הוא צובר הפסדים, שכן הביקוש למוצרים שלו נפל, ולציבור אין כסף, למעט להוצאות על מוצרים חיוניים.

איך שורדים, שאלתי אותו. "כמעט כל איראני יודע שחייבים לחסוך בתקופות טובות כדי שיהיה מה לאכול בזמנים הקשים, וזה הסוד. אבל גם החסכונות מוגבלים, ואם המצב יימשך, גם הרזרבות האלה ייגמרו, ואז לא ברור מה נעשה".

מה אתם מצפים שיקרה? "התקוות לא רבות. אם להיות ריאליים, המשטר הזה חזק מדי, וההתנגדות אליו מדוכאת באלימות - בן דודי נעצר בהפגנות בקיץ ועד היום אין לנו מושג מה עלה בגורלו. יש בינינו כאלה שרואים בנשיא טראמפ מושיע ומייחלים שימשיך להפעיל לחץ ולאיים בהתערבות צבאית עד להפלת המשטר. אני יותר ריאלי ומעריך שטראמפ לא רוצה מלחמה, ולכן מתישהו ייפתח מו"מ - אם הנשיא חסן רוהאני יצליח לשכנע את האייטולות ואז אולי יירד קצת הלחץ.

"אף אחד באיראן לא באמת מבין למה היה צריך להילחם עם כל העולם על נושא הגרעין ולהביא עלינו את העיצומים. הרוב באיראן היום מבינים גם שההתערבות של איראן בסוריה ובמקומות אחרים עולה הרבה כסף שבא על חשבון האזרחים. אבל הדבר העצוב הוא שלא נראה שבקרוב יתרחש שינוי ממשי".

עד כדי כך הפסימיות? "כן", אומר מ'. "כי גם כשהיו המחאות החריפות ביותר, למשל בקיץ עם הבצורת שהביאה להתייבשות המדינה, ובחורף עם השיטפונות שהראו שהממשלה לא יודעת לטפל במשברים, ועם הפגנות המורים, הנהגים וכל היתר - כל אלה לא הביאו לשום שינוי ממשי. הממשלה מטפלת בכל הדברים האלה באופן שטחי ורק שולחת עוד צבא לעצור מפגינים".

יש לך מסר להעביר לעולם? "למה זה יעזור", אומר מ'. "טראמפ רק רוצה להגן על הנפט של סעודיה ועל ישראל, האירופים חלשים ומפולגים ואנחנו לא באמת מעניינים אותם, נשיא רוסיה פוטין מנצל את החולשה של איראן. הייאוש כאן מתגבר, וכמעט כל מי שאני מכיר רוצה רק לקום וללכת, עם כל המשפחה".

המישור הכלכלי: חולשת הריאל התגברה

כלכלת איראן לא נותרת אדישה להתפתחויות. קריסת הריאל, שסובל כבר תקופה ארוכה מחולשה מתמדת, הואצה, ובסוף השבוע נסק שער החליפין ל-150 אלף ריאל לדולר אחד, לא רחוק מהשיא של 200 אלף ריאל לפני חצי שנה.

זאת לעומת השער הרשמי של 42 אלף ריאל, ומחיר שוק של 110 אלף לפני תחילת המשבר הנוכחי. בסך הכול איבד הריאל ב-12 החודשים האחרונים יותר משני שלישים מערכו, לפחות במסחר הלא רשמי. אין אפשרות להשיג את הדולר במחיר הרשמי, למעט לחברות יבוא של מוצרים חיוניים, ולחברות הנפט ומוצריו.

 תפוקת הנפט של איראן

החרפת המשבר תואמת את ההתחדשות הכמעט מלאה של העיצומים על יצוא הנפט האיראני, לאחר שארה"ב ביטלה את הפטור המיוחד לרכישת נפט שהעניקה לשמונה מדינות בנובמבר. כיום רק עיראק יכולה לרכוש נפט מאיראן, וגם להודו ניתנו הקלות מסוימות הנוגעות לרכישת נפט בעסקאות חליפין ולא תמורת מזומן. כך ירד יצוא הנפט, מקור ההכנסה העיקרי לאוצר האיראני, מ-2.6 מיליון חביות ליום באפריל 2018 לכ-800 אלף חביות בחודש שעבר.

השפעת העיצומים ניכרת גם בנתוני המאקרו. לפי תחזית אחרונה של קרן המטבע העולמית, ב-2019 צפויה באיראן צמיחה שלילית בשיעור של לא פחות מ-6%. המשמעות של התכווצות הכלכלה היא אבטלה מתרחבת והולכת.

לדברי ד"ר רז צימט מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, השלטונות באיראן מצאו פתרון מקורי לכך - הם פשוט לא מפטרים את העובדים על אף ההפסדים הכבדים של המפעלים ושל החברות הממשלתיות. במקום זאת הם מפחיתים את השכר עד כדי הלנת שכר למשך חודשים רבים. שיעור האבטלה הרשמי באיראן עומד על כ-12%, אך בפועל הוא מגיע ליותר מ-20%.

האינפלציה באיראן מגיעה, על פי הנתונים הרשמיים, לכ-35%, אך לפי הערכות של גופים בינלאומיים האינפלציה האמיתית באיראן עומדת על כ-40% לעומת אינפלציה חד-ספרתית שנרשמה במדינה לפני שנתיים, בעקבות השיפור הכלכלי שהושג בעקבות ההטבות שניתנו במסגרת הסכם הגרעין. לפי מכוני מחקר אחדים בארה"ב, האינפלציה הריאלית באיראן חוצה את רף 100%.

השוק הפרטי מגיב לשחיקת המטבע בין השאר בגידול משמעותי של מסחר במטבעות קריפטו. לפי נתונים של אתרי כלכלה עולמיים. בחודש אפריל נרשם גידול של 50% במסחר בביטקוין ובמטבעות דומים באיראן, והמסחר הזה מאפשר בין השאר ליצואני מתכות ומוצרים אחרים מאיראן להתגבר על החרם המוניטרי ועל חרם היצוא שהטילה ארה"ב.

 רכבת ההרים של הצמיחה האיראנית

המישור הממשלתי: שורת צעדים פופוליסטיים

ומה עושה הממשלה? לקראת הרמדאן ואולי כדי לצייר תמונה של "עסקים כרגיל" הוחלט להעלות את רמת השכר הממוצע של השכירים בלא פחות מ-20% ובשיעור דומה את הקצבה לגמלאים. הצעדים הללו נקבעו בלחץ הפרלמנט הפופוליסטי, שאף פיטר את שר הכלכלה בשל מה שהוגדר חוסר יכולת להתמודד עם המצב.

מנגד ניסתה הממשלה להעלות את מחיר הדלק, אך הפרלמנט דחה את הכוונה הזו.

לפי נתוני הממשלה, יתרות המט"ח של איראן עדיין ברמה סבירה וכך גם החוב הלאומי, אך ההשפעות על המגזר הפרטי ניכרות. כך למשל נרשמה ירידה חדה ברכישת מותרות, בנסיעות של איראנים לחו"ל וגם בתיירות הפנים. גם במכירות של מוצרי חשמל נרשמה ירידה, וגם שוק הנדל"ן משקף סטגנציה מוחלטת, מצב שמאפיין שחיקה של מעמד הביניים.

האם כל זה יוביל להתגברות המחאות כפי שאירע בדצמבר? באופן מפתיע זה לא נראה כך. ד"ר צימט מסביר כי מעמד הביניים לא מצטרף להפגנות או למחאות כי הוא עסוק מדי בהישרדות יומיומית וכי הוא לא רואה בהן תוחלת, בעיקר לאור היעדר הישגים מגלי המחאה הקודמים ובשל הדרך הברוטאלית שבה מגיב השלטון להפגנות כאלה.

המישור המדיני: טראמפ לא מעוניין בעימות

במישור המדיני מעריכים באיראן, כי למרות משלוח אוניות הצי השישי, טראמפ לא באמת מעוניין בעימות צבאי והוא הביע זאת בהצעתו לקיום שיחת טלפון ישירה בין טהרן לבין הבית הלבן. ההערכה היא כי נכון לעכשיו טראמפ משסה באיראנים את היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון ואת מזכיר המדינה, אך הוא ירסן אותם ברגע האמת.

במקביל איראן נחושה למצוא בעלות ברית אחרות, ביודעה שמול ארה"ב העצומה אין לה סיכוי ללא תמיכה בינלאומית משמעותית. משקל הנגד לארה"ב הוא רוסיה, שהפגינה בכמה מקומות אחרים ובעיקר במזרח אירופה את נחישותה במאבקים מול ממשלים שנתמכו על ידי ארה"ב.

בין שתי המדינות נחתמו בחודשים האחרונים כמה וכמה הסכמי סחר, לרבות בתחום הגרעין, אם כי רוסיה נזהרת שלא להפר את העיצומים האמריקאיים באופן ישיר, והחלק של מכירות הנשק בהסכמים האלה קטן יחסית. זה זמן שאיראן מבקשת מרוסיה גם סוג של שיתוף פעולה צבאי, והדבר בא לידי ביטוי בהכרזה מסוף השבוע על תמרון ימי משותף של הצי האיראני והצי הרוסי במפרץ הפרסי.

בהודעה הודגש כי אין מדובר בספינות הקרב של משמרות המהפכה, אשר הוכרזו לאחרונה על ידי ארה"ב כארגון טרור, אלא בצי האיראני ה"רגיל". עם זאת, אין להמעיט בחשיבות המהלך, המהווה תקיעת אצבע רוסית בעין האמריקאית, בשל מיקום התמרון בשטח הנחשב אזור חסות אמריקאי, על סף דלתן של מדינות המפרץ שותפותיה של וושינגטון.