שיעור אוסטרלי על מגבלותיה של הפוליטיקה בדמוקרטיה יציגה

שש שנות שלטון של מפלגה אחת אינן נחשבות לארוכות מדי ברוב הדמוקרטיות. בארה"ב, מפלגה מחזיקה בבית הלבן בממוצע שמונה שנים רצופות. בבריטניה, השמרנים מחזיקים בשלטון זה תשע שנים. לפניהם, מפלגת העבודה החזיקה בשלטון 13 שנה. ולפניה, השמרנים החזיקו בשלטון 18 שנה. בגרמניה, הנוצרים-דמוקרטים עומדים בראש ממשלת קואליציה זו השנה ה-14. ובישראל, הליכוד מחזיק בשלטון זו השנה העשירית.

אבל באוסטרליה, שש שנים שקולות כמעט כנגד הנצח. שתי סיבות: אחת, התקופה הקצובה בחוק לכהונת ממשלה היא רק שלוש שנים, מן הקצרות ביותר עלי אדמות; ושנית, שתי המפלגות הגדולות באוסטרליה פיתחו תיאבון מיוחד להדיח את ראשי הממשלה שלהם לפני תום כהונתם.

מאז הבחירות של 2013 היו לאוסטרליה שלושה ראשי ממשלה מאותה המפלגה. לויאליות אינה ערך מקודש בפוליטיקה האוסטרלית, וגם לא נימוס ומידות טובות (כידוע לכל מי שמאזינים מפעם לפעם לוויכוחים במליאת בית הנבחרים בקנברה; אין זה מן הנמנע שאפילו ישראלים נרתעים באי-נוחות).

וכך, ערב הבחירות של יום שבת כל הסקרים צפו ניצחון למפלגת העבודה, אשר חבשה את ספסלי האופוזיציה מאז 2013. אמנם היו סימנים שהפער מצטמצם, אבל לא נמחק. סקרים באוסטרליה נוטים לדייק, לא פעם עד כדי שברי אחוז. אפילו סקרי היציאה מן הקלפי במוצאי יום הבחירות הוסיפו לחזות רוב קטנטן ללייבור.

נשמע מוכר? לפני שהסתיים הלילה התהפכו היוצרות. שתי מפלגות הימין (שהאוסטרלים מכנים 'קואליציה' אפילו כשהן באופוזיציה) קיבלו לפחות שישה מושבים יותר מן הלייבור. המנהיג המובס, ביל שורטן, הודיע שמישהו אחר זולתו "ינהיג את הלייבור לניצחונה הבא".

 ה"הראלד סאן" של מלבורן

לא גל, לא פופוליסטי

תוצאות הבחירות באוסטרליה ראויות לתשומת לב, לא רק מפני שהן נערכו בארץ חשובה למדי, אלא מפני שהן מלמדות משהו, לפחות משהו, על מצב הרוח בדמוקרטיה מערבית מבוססת.

קודם כול, הנה מה שאין צורך ללמוד: ניצחון הימין באוסטרליה, בניגוד לחיוויים הבומבסטיים בכל מיני כלי תקשורת (למשל ה"ניו יורק טיימס"), אינו חלק מ"גל פופוליסטי עולמי". תור הזהב של מפלגת העבודה האוסטרלית הסתיים ב-1996 (אם זה נשמע מוכר למישהו). מאז, הלייבור היה בשלטון רק שש שנים. הימין הוא הוא במידה רבה ברירת מחדל באוסטרליה, כמעט כמו בישראל.

העימות באוסטרליה היה אפוא מסורתי מאוד. לא היה בו דונלד טראמפ ולא היה בו ברני סנדרס. אבל היו בו סלעי מחלוקת מוכרים: איכות הסביבה, הגירה, מסים על העשירים, ביטוח בריאות; ועוד עניין, העומד להעסיק יותר ויותר מערכות פוליטיות בשנים הבאות: היחסים עם סין.

רובין הוד נגד הגמלאים

שלושה ימים לפני שראש הממשלה סקוט מוריסון פיזר את הפרלמנט וקרא לבחירות בזק (בתוך 38 יום), מנהיג הלייבור שורטן הגיש תוכנית, שנדפו ממנה ניחוחות קלאסיים של "חלוקה מחדש של המשאבים". זה מה שמפלגות סוציאל-דמוקרטיות נהגו להציע לפחות עד אמצע המאה שעברה. החלוקה נועדה להיעשות באמצעות הכבדה מסיבית של עול המסים, 300 מיליארד דולר אוסטרליים ויותר (205 מיליארד דולר של ארה"ב) על אלה המשתכרים 120,000 דולר ויותר בשנה.

העיתון "אוסטרליאן", התומך בממשלה, צייר את שורטן על עמודו הראשון בתלבושת רובין הוד, כשהוא מכוון את חיציו לעבר גמלאים תמימים, המוליכים את כלביהם. הכותרת הראשית הכריזה, "'תרופת המסים והבזבוז של שורטן".

שר האוצר בממשלת מוריסון הכריז, כי "ביל שורטן מציע ניסוי מסוכן בקנה מידה שכמותו לא נראה מעולם". מפלגת העבודה הניחה, שהציבור מאס במידה כזאת במשחק הכיסאות המוסיקליים בתוך מפלגות השלטון שהוא יעדיף את הלייבור גם אם היא תפנה בכיוונים רדיקליים. כבר היו דברים מעולם. ארה"ב ובריטניה פנו אל קוטב ימני נוקשה לפני 40 שנה (רייגן ותאצ'ר) לא מפני שהמצביעים חשקו במהפכה, אלא מפני שנקעה נפשם ממפלגות מרכז-שמאל לא אפקטיביות. הם קיבלו מהפכה.

"שינויים גדולים"

בלשונו של פרשן אוסטרלי אחד (בשידור באתר הרשת של ה"סידני מורנינג הרלד"), "תהיה הדעה אשר תהיה על תוכניות הלייבור, הן מצטרפות לכלל שפע הצעות מפורטות ועתירות סיכונים. אם זה לא יניב תקבולים ביום הבחירות, המשמעויות לעתיד הפוליטיקה יהיו חמורות מאוד". לשון אחר, מפלגה פוליטית לא תיטה עוד להסתכן בהצגת רעיונות לתיקון מסלול רדיקלי.

זה מזכיר לא מעט את מה שקרה בארה"ב בשנתיים הראשונות של ממשל אובמה, כאשר למפלגתו של הנשיא היה רוב מסיבי בשני בתי הקונגרס. במערכת הבחירות שלו, אובמה הכריז כי מנוי וגמור איתו להיות "נשיא טרנספורמטיבי", מפני שבהיעדר "שינויים גדולים" אין טעם להיות בשלטון.

הוא ניסה את כוחו בשינויים גדולים, והתוצאה הקטלנית הייתה תבוסה נחרצת של מפלגתו בבחירות אמצע-הקדנציה לקונגרס, ב-2010. נשיאותו ירדה מהילוך חמישי לראשון, ובשש השנים הבאות ניטלה ממנו היכולת ליזום תכניות חקיקה, או אפילו למנות שופטים עליונים.

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב עומדת להיקרע בחודשים הבאים לגזרים סביב השאלה עד כמה ראוי להרחיק לכת בהצגת רעיונות רדיקליים של שינוי. מובן בהחלט הוא עצם התיאבון לשינוי, בייחוד לאחר גלות משפילה באופוזיציה. אבל מה הטעם להציג רעיונות רדיקליים אם סופם להבריח את המצביעים, כפי שאומנם הבריחו באוסטרליה.

"חידלו לשחק עם הפחם"

נראה שבעוכרי הלייבור האוסטרלית עמדה ההנחה שהציבור מוכן לשינויים מפליגים במדיניות האקולוגית: הפחתה של 45% בפליטת גזי חממה ואספקת 50% מצורכי האנרגיה באמצעות מקורות מתחדשים בתוך עשר שנים. היא הבטיחה הגבלות חדשות על כריית פחם, שהוא ענף היצוא השני בגודלו של אוסטרליה, ומכניס 60 מיליארד דולר בשנה לקופותיה (אוסטרליה היא מפיקת הפחם הרביעית בגודלה בעולם.)

עלעול בעיתונים במדינות מפיקות פחם באוסטרליה מגלה כותרות ענק בעמודים הראשונים כמו, "הפסיקו נא את משחקי הפחם", או "32,000" (מספר מקומות העבודה שיאבדו במדינת מערב-אוסטרליה אם תוחל תוכנית הלייבור). עכשיו ברור למדי שמפלגת העבודה התעופפה על כנפי חזונה אל ישימון האופוזיציה.

אין לנו כאן המקום לדון בתפקיד שמילאה השפעת סין על הפוליטיקה האוסטרלית. די לציין שמפלגת הלייבור גילתה להיטות הרבה יותר גדולה לרה-אוריינטציה של מדיניות החוץ האוסטרלית מאמריקה אל סין. גילויים על הזרמת כספים סיניים אל מפלגות פוליטיות הזיקו לשני המחנות, אבל כללית הימין כנראה יצא נשכר מהתחזקות של רגשות קסנופוביים.

לא, אוסטרליה אינה מורת הדרך של הדמוקרטיה המערבית, ומעולם לא הייתה. אבל אפשר לראות בבחירות שלה ניסוי בתנאי חוץ-מעבדה; שיעור בדחפים ובאינסטינקטים. היא צריכה להעניק לאמריקאים ולאירופים רגע או שניים של מחשבה על המגבלות הטבעיות של הפוליטיקה בדמוקרטיה יציגה. השיטה נוטה להציב מכשולים בדרכן של רפורמות נועזות מדי. היא מבכרת תנודות מתונות של המטוטלת. צריך להודות שמתינות בדרך כלל אינה גורמת התרגשות. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny