תחבורה ציבורית תיאורטית: מינהל התכנון איבד מכוחו

רכבות מתפקעות, במיוחד בתחילת שבוע וסופו; מדרכות בשכונות חדשות שעמוסות במכוניות שחונות עליהן, כי אין מקומות חניה; מבני משרדים חדשים שמוקמים בתקני חניה מופחתים, אוטובוסים שמאחרים או לא עוצרים בתחנה מרוב עומס - כל אלו הם חלק מהמציאות היומיומית המוכרת לכל ישראלי. ההבטחות הממשלתיות שבעתיד "יהיה בסדר", לא נראות אמינות.

בעבר ניתן היה לסמוך על מינהל תכנון, שיהווה מעין רשות מאזנת לחוסר ההבנה ולחוסר ההפנמה הממשלתית. כך לדוגמה, תוכניות גדולות לתכנון ולבנייה היו מקבלות אישור בוועדות המחוזיות רק בתנאי שהמדינה תשלים את הטיפול בצורכי התשתיות. אם המדינה לא טיפלה - התוכניות לא אושרו. חטא ועונשו, גרסת התכנון.

היום מינהל התכנון במשרד האוצר כפוף מבעבר לדרג הפוליטי, במיוחד הוותמ"ל - הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה למתחמים מועדפים לדיור - והוא מאשר בסיטונות תוכניות שברור מראש שהן תוכניות ללא מענה תחבורתי הולם - למשל סירקין בפתח תקווה, צפון נתניה, הקריות ועוד.

בתגובות לטענות בדבר הצורך בהסדרי תחבורה פרטית וציבורית משתמשים בנוסחאות קסם כמו "הרכבת הקלה", "המטרו" והופ - התוכנית עוברת. זה לא תכנון, אלה דיבורים בעלמא. תקן החניה החדש כבר בתוקף, אולם הקו הראשון של הרכבת הקלה בגוש דן יסע במקרה הטוב בעוד שנתיים וחצי. ואלה שאחריו, מי יודע. המטרו עדיין בבדיקת היתכנות.

ואף אחד עוד לא מעז להתמודד עם סימן השאלה הגדול ביותר סביב התחבורה הציבורית בישראל: תעבוד בשבת, או לא? הרכב הקואליציה הצפויה כבר עונה על השאלה הזו. ואם כך - אין מה לבנות על תחבורה ציבורית, כי תחבורה ציבורית אינה ערוץ 20 - היא צריכה לעבוד 24/7.

לאור כל זה, צריך לתמוה על ועדות התכנון, שמרבות ללהג על התחבורה הציבורית, בשעה שהמציאות המתוארת מוכרת לחבריהן היטב. למעשה, בישראל של 2019 צריך לטפל בתוכניות מתוך הנחת עבודה, שלא תהיה תחבורה ציבורית יעילה עוד שנים רבות, ושצריך עוד גשרים ועוד מחלפים, בדיוק כמו שאוהב נתניהו.