העדפת תוצרת הארץ - אפליה לטובת הפחות מוכשרים

בסמסטר מסוים ניגשו אליי שלושה תלמידים שונים עם בקשה להקלה במטלה מסוימת, כל אחד עם נימוק אחר. הראשון הסביר שהוא נאלץ, בנוסף ללימודיו, גם לפרנס את הוריו הקשישים. השני הסביר שאימו מאוד חולה והטיפול בה גוזל ממנו הרבה זמן וריכוז. לשלישי היה תירוץ מקורי: "הסטודנטים האחרים מאוד חכמים, קל להם לעמוד במטלה. אבל אני לא כל כך חכם, לכן אני מבקש שתקל עליי".

כל פעם ששנשיא התעשיינים שרגא ברוש מדבר על הצורך להגן על מפעלי תעשייה מקומיים ("כשהמדינה עצמה מתנערת מחובותיה"), אני נזכר בסטודנט הזה. ברוש דורש שעוד ועוד מכרזים ציבוריים בישראל יתנו עדיפות ליצרנים מקומיים. הבעיה היא שהעדפה כזאת אינה מוסיפה שקל להכנסות התעשייה המקומית. גם כאשר הזוכה במכרז הוא ספק זר, יש כוחות שוק חזקים ועקביים מאוד שמאזנים את מאזן התשלומים, כך שבצורה עקבית כל שקל שיוצא במכרז לספק זר חוזר למשק הישראלי, בצורה של קנייה של מוצר ישראלי, שירותי ישראלי, או נכס ישראלי.

כאשר נציגי הציבור מעדיפים במכרז את הספק שייתן לציבור את השירות הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר, רוכש השקלים בחו"ל מחפש גם הוא להוציא את השקלים שלו אצל העסק הישראלי שנותן את השירות הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר.

על כך קובלים התעשיינים. מדיניות רכש נייטרלית אכן יוצרת מקומות עבודה בישראל, אבל מקומות עבודה אלו הם אצל פירמות חכמות. ליצואנים החזקים האלו, רבים מהם בתחום התעשייה העילית, קל להתמודד בתחרות בינלאומית. אלו גם העסקים שיוצרים הכי הרבה מקומות עבודה ומסוגלים לשלם את השכר הגבוה ביותר לעובדים.

אבל יש פירמות אחרות שאינן חכמות. אלו מספקות מוצר נחות במחיר גבוה. מדיניות רכש שמיטיבה עם האזרח ומיטיבה עם התעשייה הטובה, אינה מטיבה עם פירמות אלו. אליבא דברוש, צריך לבוא לקראתם בעסקות רכש. כביכול לא הוגן לייצר הכנסות רק לפירמות ישראליות טובות.

בהמשך דבריו, ברוש קשר את הסגירה של מפעלים בדרום בסכנה למשק. אולם, סגירת מפעלים מיושנים ופיטורי העובדים הם תנאים הכרחיים למשק דינמי וצומח. פירמות יעילות לא יוכלו למצוא עובדים, אם אלו כבולים בצורה מעושה לפירמות כושלות.

קחו למשל את המקרה של המפעל אמיליה קוסמטיקס. סגירת מפעל זה הייתה כרוכה בפיטורין של פחות מ-300 עובדים. כואב, אך אין בכך סכנה למשק; בישראל מפוטרים בממוצע יותר מ-400 עובדים בכל יום עבודה. יותר מ-100 עסקים נסגרים בכל יום.

כנגד כל עובד שמפוטר יש יותר עובדים שמוצאים עבודה, וכנגד כל עסק שנסגר יש הרבה יותר עסקים שנפתחים. מובן מאליו שגם הנגב שותף לפריחה כלכלית זאת, פרי משק תחרותי ודינאמי. בין 2012 לתחילת 2019 מחוז הדרום הוסיף יותר מ-100 אלף מועסקים, גידול של 26% (לעומת 20% בכלל המדינה ו15% בלבד במחוזות תל אביב והמרכז).

בראש דבריו כותב ברוש ש"כל המדינות שומרות על התעשייה שלהן ומגינות עליה תוך הבנת חשיבותה". לא מובן כלל מה החשיבות של שימור ענף התעשייה דווקא. אדרבה. המדינות החזקות ביותר מובילות במעבר מתעשייה לשירותים. החלק של התעשייה בתוצר במדינות בעלות הכנסה "בינונית-ומעלה" היה ב-2016 33%, ואילו במדינות בעלות "הכנסה גבוהה" היה רק 23%. בישראל החלק של התעשייה הייתה 20%, אופייני למדינה עשירה ומתקדמת כפי שישראל חותרת להיות.

המוביליות בישראל במעבר למשק שירותים, והמחויבות שלה למשק תחרותי, הן בין הסיבות העיקריות שישראל מצליחה להגדיל בעקביות את רמת החיים לכלל תושביה.

הכותב הוא ראש המחלקה הכלכלית בפורום קהלת