בחירות באירופה: האם בת הכומר שהרגיזה את ענקיות הטק בדרך להפוך לנשיאת הנציבות?

פעם בחודש אורזים חברי הפרלמנט האירופי את המזוודות ואת תיקי המסמכים שלהם ונודדים דרומה, לשטרסבורג הקטנה שבחבל אלזס שבצרפת, מקום מושבו הרשמי, אך לא המעשי, של בית הנבחרים. למרות שרוב פעילותו נעשית במשכן מפואר בבריסל, בעקבות ההתעקשות הצרפתית על מרכזיותה באיחוד, נקבע כי הוא יתכנס כאן לפחות פעם בחודש. עלות "הקרקס הנודד של בריסל", כפי שמכונה התופעה, היא 200 מיליון אירו בשנה, ובמהלך השנים הוא הפך לאחד מסמלי הביורוקרטיה של האיחוד האירופי, ולדרך שבה הוא מתנהל מעל ראשי התושבים, תוך בזבוז כספים.

מחר (ה') יחלו כחצי מיליארד תושבי מדינות האיחוד האירופי להצביע מי מטעמם יאייש את 751 המושבים של הפרלמנט האירופי, ויזכה לבקר פעם בחודש בשטרסבורג. הפרלמנט אולי נחשב רשמית לבית הנבחרים המייצג את הציבור השני בגודלו בעולם, אחרי הודו, אבל הסמכויות המוגבלות שלו, האופי של הפרוצדורות בו ושיעור ההצבעה הנמוך לו (בעיקר במזרח אירופה), הופכים אותו למוסד סמלי יותר מאשר לרשות מחוקקת אמיתית, כפי שהיא קיימת בדמוקרטיות מערביות.

למרות זאת, הבחירות לפרלמנט האירופי מכריעות בשני מובנים: הן משמשות נייר לקמוס למגמות הפוליטיות ביבשת ולממשלות המכהנות, והן גם מסייעות לקבוע מי ייבחר לתפקיד החשוב ביותר באיחוד - נשיא הנציבות האירופית. אם את הנציבות אפשר להקביל לממשלה של האיחוד האירופי, נשיאה הוא הדבר הקרוב ביותר לתשובה לשאלה המיוחסת להנרי קיסינג'ר בשנות ה-70 - "למי אני צריך להתקשר כשאני רוצה להתקשר לאירופה?"

מי שמילא את התפקיד בחמש השנים האחרונות הוא ז'אן-קלוד יונקר מלוקסמבורג. יונקר (64) נחשב ל"פוליטיקאי של פוליטיקאים", לאשף העסקאות מאחורי דלתות סגורות ולאומן הבריתות החשאיות. "כשהמצב נהיה באמת קריטי", אמר פעם בלי להסס, "מגיע הזמן לשקר". הוא הפך לסמל של האיחוד, בעיקר בעיני המתנגדים לו. "הגיע הזמן לקחת את אירופה מהיונקרים ומהמרקלים ומיפי הנפש", הכריז מתיאו סלביני, ראש מפלגת ה"ליגה" באיטליה.

אבל יונקר הודיע כי יפרוש בסתיו הקרוב, ופתח מרוץ בין שלוש הסיעות הגדולות בפרלמנט האירופי לגבי המחליף שלו. בבחירות הנוכחיות, בשל הרכב המועמדים, עוקבים בחשש אחרי המרוץ לא רק בבירות אירופה אלא גם במטות ענקיות הטכנולוגיה הבינלאומיות ובבנקים, בתעשייה ובכל מקום שבו ישנם עסקים גדולים. הם בעיקר חוששים ממועמדת אחת, שלא נחשבה כמועמדת ריאלית אך בשבועות האחרונים גוברים הדיווחים כי סיכוייה גוברים להיות האישה הראשונה בתפקיד - מרגרטה וסטאייר.

הפוליטיקאית הדנית (51), המכהנת בחמש השנים האחרונות כנציבת האיחוד לענייני תחרות, קנתה את לב הציבור האירופי במלחמה חסרת פשרות על מיסוי תאגידים בינלאומיים, ובמיוחד ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות. היא הכריחה את אפל לשלם 13 מיליארד, דרך ממשלת אירלנד שחתמה איתה על הסכם מס מופחת לא-חוקי; היא קנסה את גוגל ב-7 מיליארד אירו עד כה, היא חוקרת בימים אלה את אמזון, ושמה על הכוונת גם את תעשיית הרכב הגרמנית ואת הבנקאות האירופית. בשבוע שעבר אף איימה לפרק את פעילות פייסבוק באירופה, אך אמרה כי "זה יהיה רק המוצא האחרון".

וסטאייר, בתו של כומר, גדלה בכפר קטן בדנמרק ומתגאה בכך שעל שולחנה בנציבות מונח פסל "אצבע משולשת" שמייצג את העובדה שלא כולם יאהבו אותה. היא נכנסה באופן רשמי למרוץ רק לפני חודשיים, אבל לפי פרשנים, בשל הדינמיקה העדינה של המו"מ בין ברלין לפריז באיחוד האירופי, סיכוייה לזכות בתפקיד אינם מבוטלים.

וסטאייר מועמדת לתפקיד מטעם הסיעה הליברלית הפרו-עסקית בפרלמנט האירופי (ALDE), שכוללת מפלגות כמו הליברל-דמוקרטים בבריטניה, ה-FDP בגרמניה, והיא גם זכתה לתמיכה חשובה מצד תנועת "אן מארש" של נשיא צרפת, עמנואל מקרון. הסיעה רחוקה מלהיות הגדולה ביותר בפרלמנט. עמדה זו תהיה שמורה ככל הנראה ל"מפלגת העם האירופי" (EPP) - אוסף מפלגות מרכז-ימין שמרניות - שנחושה למנות לתפקיד נשיא הנציבות את הפוליטיקאי הבווארי מנפרד וובר (46). אחריה בסקרים מגיעה הסיעה הסוציאל-דמוקרטית (S&D), שהמועמד שלה לתפקיד הוא ההולנדי פרנס טימרמנס (58).

וובר (46) הוא המועמד המוביל לתפקיד, משום שבפרלמנט האירופי נהוג כי הסיעה הגדולה ביותר היא שממנה את הנשיא, אך ייתכן כי צרפת ומדינות נוספות, בשל החשש מ"השתלטות גרמנית" על האיחוד האירופי (וובר הוא חבר מפלגתה של אנגלה מרקל, א"א), יטרפדו את המינוי. מקרון כבר הספיק לבקר את השיטה הקיימת, וגם מרקל הודתה שיש עליה ביקורת. כך - כמועמדת השלישית שאינה שמרנית ואינה סוציאל-דמוקרטית, ושיכולה לשקם קצת את התדמית הבלתי-פופולרית של האיחוד - עשויה וסטאייר לקטוף את התפקיד.

בהתאם לכך, פתחה הפוליטיקאית הדנית השאפתנית בשורת ראיונות לכלי תקשורת ברחבי היבשת בשבועות האחרונים. היא לא הציבה את מלחמת המס בתאגידים הבינלאומיים בראש סדר היום בדבריה, אלא אמרה כי המאבק בהתחממות הגלובלית, סוגיית ההגירה ושמירת הביטחון של אזרחי האיחוד יעמדו בראש מעייניה, אם תיבחר. היא דיברה גם על חשיבות חופש העיתונות ועל זכויות שוות לכל תושבי האיחוד. "הגיע הזמן שאישה תכהן בתפקיד הבכיר ביותר באיחוד האירופי", אמרה.

הבחירות יתקיימו ממחר ועד יום שני ב-28 המדינות החברות באיחוד, כולל בריטניה, וההצבעה מתנהלת כמו בבחירות לאומיות, בהגעה פיזית לקלפי או בשליחת מעטפה דרך הדואר. התוצאות, שצפויות להתפרסם בהדרגה בימים הקרובים, ישקפו עד כמה באמת התחזק הגוש הליברלי שהציב את וסטאייר כמועמדת מטעמו, ובמיוחד עד כמה הידרדר מצבן הפוליטי של מפלגות המרכז השמרניות והסוציאל-דמוקרטים, על רקע הזינוק בתמיכה בימין. לאחר מכן, יחל שלב העסקאות מאחורי הקלעים. באופן מעניין, אך לא יוצא דופן, האיחוד האירופי אולי קבע בצורה ברורה ומחייבת שהפרלמנט יהיה חייב להתכנס פעם בחודש בשטרסבורג, אבל נמנע מלקבוע בבירור ובאופן שקוף את הדרך שבה הוא בוחר בנשיא הנציבות, או בנשיאה. 

עד כמה יתחזק הימין ומה חושבים הצרפתים על מקרון? השאלות הגדולות של הבחירות לפרלמנט

"האיש החזק החדש של אירופה", הכריז פוסטר המציג את שער השבועון הצרפתי "לה-פואן", על רקע תמונתו של מתאו סלביני, מנהיג מפלגת "הליגה" האיטלקית, בכיכר המרכזית של שטרסבורג אתמול. העיתונאי לשעבר, שהפך את המפלגה מתנועה צפון-איטלקית בדלנית למפלגה כלל-איטלקית המתנגדת להגירה, לאסלאם ולאיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית, כבר מוכרז כמנצח הגדול של הבחירות לפרלמנט האירופי, עוד לפני שהתקיימו. זאת בעיקר משום שהסקרים חוזים בעקביות "התפוצצות אלקטורלית" של גוש הימין האירו-סקפטי בבחירות הללו - מ-70 מושבים כיום ל-122 מושבים לפחות, ויש סקרים החוזים עד 180 מושבים.

סלביני רקם בחודשים האחרונים בריתות בימין הקיצוני, מצפון ומדרום אירופה, והצליח לאגד את מפלגתו יחד עם מפלגות ימין בצרפת, פינלנד, בלגיה, הולנד, אוסטריה ועוד. במקביל נוצרו איגודים נוספים של מפלגות אירו-סקפטיות, ונראה כי הפרלמנט האירופי הבא יהיה ככל הנראה ימני יותר - וביקורתי הרבה יותר כלפי האיחוד - מאשר הנוכחי.

זו רק אחת מהמגמות המרכזיות שיאפיינו את הבחירות שיחלו מחר. סוגיה נוספת המרכזת עניין רב היא כמה תמיכה יביע הציבור הצרפתי במפלגת אן מארש של הנשיא מקרון, שכרגע מובילה בהפרש קטן בלבד על החזית הלאומית של מארין לה-פן. חלק מכלי התקשורת בצרפת רואים בבחירות ביום ראשון "בחירות אמצע" בעבור מקרון, שניצב כבר יותר מחצי שנה מול הפגנות המוניות שקוראות להתפטרותו.

בגרמניה ישמשו תוצאות הבחירות ככלי לראות אם נשחקה התמיכה במפלגת השלטון השמרנית של מרקל (CDU), ואם הגיע זמנה של הקנצלרית לפרוש מהתפקיד ולהעביר את המושכות, כפי שהבטיחה בעבר. בבריטניה, שבה הסקרים מראים כי נייג'ל פאראג' ומפלגת המחאה שלו יכניסו יותר נציגים לפרלמנט מאשר הלייבור והשמרנים יחד, ישמשו הבחירות מדד להערכה עד כמה סולד הציבור מראשת הממשלה תרזה מיי ומייסורי הברקזיט הבלתי-נגמרים. במזרח אירופה, השאלה העיקרית תהיה אם שיעור ההצבעה הנמוך בעבר, שמשקף חוסר אמון וחוסר רלוונטיות של הפרלמנט, ישתנה בבחירות הנוכחיות, שמקרון הגדיר באחרונה כ"בחירות החשובות ביותר ב-40 השנים האחרונות".