מלחמה הרת-גורל בין "רוצחי הילדים" לבין "שלטון הגברים"

מחלוקות חברתיות בארה"ב, בוודאי ב-70 השנה האחרונות, תמיד הכילו יותר, לפעמים הרבה יותר, מן המסגרת שבה הוקפו. חשובות כאשר היו כשלעצמן, הן שימשו פלטפורמות למאבק על דמותן של החברה ושל התרבות.

אנחנו עוסקים כאן בהפלות מלאכותיות. זה עניין חשוב גם מבלי שנרחיב את בסיסו. אבל אין זה מקרה, שהתנועה נגד הפלות נובעת מן המדינות שהיו לפנים חלק מן הקונפדרציה של הדרום במלחמת האזרחים, ועמדו מאה שנה אחר כך בראש החץ של ההתנגדות לשיווי זכויות האזרח: אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה.

אליהן מצטרפות המדינות החקלאיות דלילות האוכלוסים של המערב התיכון האמריקאי, כמו קנזס, איווה, שתי הדקוטות. גם אחרות, תעשייתיות וגדולות אוכלוסים, כמו אוהיו ואינדיאנה. המכנה המשותף למדינות האלה הוא שמרנות רבת שנים בענייני חברה.

המדינות האלה היו מן הבולטות ביותר בהתנגדות לדה-קרימינליזציה של יחסים חד-מיניים, ואחר כך למתן מעמד לגיטימי לנישואים חד-מיניים.

בדור קודם, המדינות האלה - הדרומיות והמערב-תיכוניות - היו שדה מאבק לשוחרי הנמכתה של חומת ההפרדה בין דת למדינה.

בכל המקרים, המאבק מתנהל בזירה שפעם הייתה זרה לאוזן הישראלית, אבל בינתיים נעשתה לחם חוקו של כל ויכוח פוליטי בארץ: מקומה של מערכת המשפט בעיצוב דמותה של החברה.

בזכות בית המשפט העליון

כל אחת מפריצות הדרך, או הנסיגות (תלוי כמובן בנקודת מבטה של המתבוננת), לא הייתה מתאפשרת אלמלא התערב בית המשפט העליון. למחוקק לא הייתה היכולת לשנות. ב-1954 פסק בית המשפט העליון כי הדוקטרינה של "שווה אבל נפרד", אשר שימשה להצדקת ההפרדה הגזעית בבתי ספר, בייחוד במדינות הדרום, מנוגדת לחוקה.

בזכות הפסיקה ההיא, ובקשר ישיר איתה, הצליח הנשיא (הדרומי) לינדון ג’ונסון למצוא רוב סולידי בקונגרס לשם חקיקת זכויות האזרח. רק מאה שנה לאחר מלחמת האזרחים, ארה"ב העניקה סוף-סוף זכות בחירה מלאה ולא-מסויגת לכל אזרחיה השחורים.

לפני חצי מאה, רק שש מדינות בארה"ב + וושינגטון הבירה התירו הפלות מלאכותיות. ב-1973 התערב בית המשפט העליון. הוא פסק בתיק 'רו נגד ווייד' ('רו' הוא שווה ערך של 'אלמוני-פלמוני', הנרי ווייד היה תובע מחוזי בעיר דאלאס בטקסס), כי הזכות להפלה מלאכותיות היא תוצאת "הזכות לפרטיוּת", אשר מקנה חוקת ארה"ב.

זה היה מהלך כה נועז, כה מעורר מחלוקת, עד שאין זו הגזמה להגיד כי הוא שינה את מהלך ההיסטוריה האמריקאית. הוא עשה כן לא רק מפני שהכיר ב"בעלותן של נשים על גופן", אלא עוד יותר מזה, מפני שהוא העניק קריאת קרב לימין השמרני הדתי הנוקשה באמריקה. כה רמה הייתה הקריאה, עד שכמעט את כל ניצחונותיו הפוליטיים של הימין האמריקאי מאז 1980 אפשר לייחס למה שהאמריקאים קוראים מפני הקיצור Roe v Wade, או סתם Roe.

בחוקה (שאושררה ב-1788) וב-27 תיקוניה (מאז נוסף עוד אחד) אין זכר להפלות או ל"פרטיות", בוודאי לא במפורש. הרכב ליברלי של שופטים מצא זכות כזאת, החיל אותה על הפלות, והכניס בה סייגים. בית המשפט האציל חוקיות על הפלות, ובלבד שהן ייעשו לפני השבוע ה-24 של ההיריון. ממנו ואילך, קבע בית המשפט, העובר יכול לעמוד ברשות עצמו. הפלה לאחר השבוע ה-24 תותר אם היא תתחייב מנימוקים של בריאות העובר או סכנה לחיי האם.

כאשר אני התחלתי לפרש פוליטיקה אמריקאית, שנתיים לאחר Roe, המילים "אקטיביזם שיפוטי" נשמעו מאולצות מאוד בעברית. מעטים השתמשו בהן. כיום הן ידועות לכל ישראלי מתחיל. בארה"ב, שימוש הלשון הזה הגיע אל פרקו לאחר 1973. זה קרה במהירות מסחררת.

עליית הימין הנוצרי

פסיקת 1973 הכניסה בן-לילה מיליוני אמריקאים אדישים לפעילות פוליטית. פסיקת Roe הייתה המיילדת של זה המכונה "הימין הנוצרי".

הימים היו ימי התזוזה הטקטונית בפוליטיקה האמריקאית: ימין ושמאל מסורתיים החליפו מקומות. הדמוקרטים התחילו לאבד את מאחזיהם ההיסטוריים במדינות הדרום. צפון החוף המזרחי, לפנים מעוז רפובליקאי, עבר אל הדמוקרטים.

ימין כלכלי וימין חברתי כרתו ברית, נטלו את מושכות המפלגה הרפובליקאית, והובילו אותה אל הישגים היסטוריים: שלושה ניצחונות רצופים בבחירות לנשיאות בין 1980 ל-1988; והשתלטות על שני בתי הקונגרס, ב-1994, בפעם הראשונה זה 40 שנה. התנודות האלה שכנעו הרבה מן המתבוננים שאמריקה הפכה ל"ארץ העומדת ימינה מן המרכז".

מיליוני נוצרים אדוקים התחילו לנהור אל הקלפיות, כדי "להגן על ערכי המשפחה" נגד מהפכה חברתית "רדיקלית", שיוחסה לדמוקרטים. הם הצביעו, כדי להבטיח שנשיא רפובליקאי שמרן ימנה שופטים עליונים, אשר יחדלו להעניק פירושים ליברליים מפליגים לחוקה.

בבית המשפט העליון של ארה"ב יש רק תשעה חברים. כל אחד מהם מתמנה לכל חייו (השופטת העליונה הראשונה מונתה ב-1983; כיום יש שלוש נשים). ממילא, התחלופה בבית המשפט היא איטית מאוד. בבית המשפט עדיין מכהן שופט אחד שמונה בידי ג’ורג’ בוש האב ב-1991 ושני שופטים שמינה ביל קלינטון בין 1993 ל-1994. ממילא, ההזדמנויות להשפיע מעטות, והתוצאה של כל החמצה ניכרת שנים רבות.

נשיאים רפובליקאים מינו לפחות שלושה שופטים עליונים, שהנחילו להם אכזבה והתייצבו באגף המתון, או אפילו הליברלי, של בית המשפט. הם היו יכולים להטות את בית המשפט ימינה עוד בסוף המאה שעברה. אבל האכזבה כשלעצמה הייתה מקור בלתי נדלה של אנרגיה פוליטית.

הילדים שעדיין לא נולדו

ב-2004, הנשיא ג'ורג' בוש הבן חזר ונבחר על אף מלחמתו הלא-פופולרית בעיראק. את הפרש הניצחון העניקה לו מדינת אוהיו, במערב התיכון. את הכף הכריעו נושאים חברתיים: הפלות מלאכותיות ונישואים חד-מיניים. בוש הבטיח למנות שופטים עליונים "שלא יחוקקו מן המדוכה". הוא עמד בדיבורו. שניים מחמשת השופטים השמרניים בבית המשפט, כולל הנשיא, ג'ון רוברטס, הם מינוייו של בוש.

ערב הבחירות של 2004 הייתה לי ההזדמנות לבלות חודש באוהיו. זה היה 12 שנה לפני טראמפ, אבל כל-כך הרבה סימנים כבר ניכרו בשטח. ביקרתי בעיר תעשייה קטנה אחת, שירדה מנכסיה. בתי החרושת שלה נסגרו בזה אחר זה. אחד מהם נמכר לחברה הודית, שסגרה אותו על המקום ושלחה את כל ציודו להודו. העיר הייתה מלאה מובטלים. אנשים נאלצו לבקש עבודה בענף השירותים תמורת שכר קטן כדי שליש, ללא הטבות, ללא ביטוח בריאות (שבארה"ב הגיע אז בדרך כלל מן המעסיק).

הדמוקרטים קיוו שמובטלי אוהיו יתמכו בהם נגד נשיא רפובליקאי, שתמך בהתלהבות בסחר חופשי. פעיל דמוקרטי בעיר התעשייה הנ"ל סיפר לי על גיסו, שעתה זה איבד את מקום העבודה שלו. היו לגיס חמישה ילדים, והם נשארו ללא ביטוח בריאות. אבל הגיס סירב להצביע בעד הדמוקרטים. הוא היה קתולי מאמין, ואמונתו חייבה אותו להתנגד להפלות. דאגתו לילדים שעדיין לא נולדו הייתה גדולה לשלומם של ילדיו, לבריאותם ולחינוכם. בן שיחי המיואש חדל לדבר עם גיסו.

זה לא היה סיפור יוצא דופן. רב-מכר פוליטי של הימים ההם נקרא "מה קרה לקנזס?", המדינה החקלאית בפינה הדרום-מערבית של המערב התיכון. השמאל האמריקאי לא הצליח להבין את התיימנותה. היא הייתה מנוגדת לאינטרסים הכלכליים הבסיסיים ביותר שלה. אבל היא ייצגה את מלחמת התרבות שהשתוללה באמריקה. קנזס עמדה על משמר "ערכי המשפחה".

מעניין שב-2016, ניצחון טראמפ שכנע את רוב המשקיפים כי תומכיו פנו נגד הדמוקרטים מסיבות כלכליות. הדמוקרטים הצטיירו כשוחרי הגלובליזציה, חסידי הסחר החופשי, שהפקירו את קווי הייצור ואת מקומות העבודה של המערב התיכון. ב-2004, אותם המצביעים עצמם התעלמו במפגיע מן הכלכלה. ללמדך שאת הפוליטיקה האמריקאית, בעצם איזושהי פוליטיקה, אי אפשר להבין רק באמצעות פירוש האינטרס העצמי של המצביעים.

 מפה שמתארת את אמריקה ביום שלאחר ביטול פסיקת ROE

לשמוע את דופק לבו

וזה מה שמחזיר אותנו אל התנועה נגד הפלות, 2019, שנה וחצי ופחות לפני הבחירות לנשיאות. בתחילת השנה התמלאה שאיפת הימין הנוצרי להטות את בית המשפט העליון. שופט מתון החליט לפרוש, וטראמפ מיהר למנות תחתיו שופט שמרני מובהק, שהרקורד שלו כלל הסתייגויות מפסיקת Roe. בית המשפט העליון היה מוכן סוף-סוף לפסוק נגד Roe. היה נחוץ רק תיק הולם, שיעניק לרוב השמרני החדש את ההזדמנות להפוך את הגלגל.

בשורה של מדינות שמרניות התפתח מאמץ יזום לחוקק חוק שיאסור הפלות מלאכותיות למעשה אם גם לא להלכה. הטקטיקה הייתה מובנת מאליה: תומכי ההפלות יערערו על החוקים בערכאות משפטיות נמוכות. החוקים ייפסלו, מפני שהם מנוגדים לפסיקת בית המשפט העליון מ-1973. המדינות שחוקיהן נפסלו יערערו בבית המשפט העליון; ואו אז, הרוב השמרני יתרומם אל הגובה המקוּוה, ויקרע את Roe לגזרים.

החוקים אוסרי-ההפלות הם חסרי תקדים. שבע מדינות (שלוש דרומיות, ארבע מערב-תיכוניות) אימצו נוסחה, המגבילה הפלות לתקופה שבה עדיין אי אפשר לשמוע את דופק לבו של העובר. בדרך כלל התקופה הזו נמשכת שישה שבועות, בשעה שרוב הנשים עדיין אינן יודעות שהן בהיריון. הפלות נעשות בדרך כלל לאחר שישה שבועות.

קשה לטעות בפירוש ההגבלה: הפללה למעשה של הפלות. החוק באלבמה מטיל עונש מאסר של 99 שנה על רופא המבצע הפלה. זה עונש חמור בהרבה מזה המוטל על אנסים. אבל כמובן בעיני המחוקקים האלבמיים, הרופאים המפילים הם רוצחים, ולפיכך גרועים מאנסים.

"מפלגת המוות"

אין כל ודאות שהטקטיקה תעבוד, לפחות לא בטווח הקצר. מומחים לענייני משפט אינם בטוחים כלל שבית המשפט העליון אפילו יסכים לדון בחוקים המחמירים. הם מניחים שחקיקת Roe תבוטל, אם תבוטל, בשלבים, לא במכה אחת. בית המשפט יעדיף תהליך איטי, שירחיק אותו ממחלוקות מפלגתיות, בייחוד בהתקרב הבחירות לנשיאות. הוא גם יעדיף שלא להתנער חד-משמעית מעיקרון התקדים. תקדימים אומנם אינם מקודשים, ומפעם לפעם בית המשפט מתנער מהם; אבל הוא עושה כן בזהירות.

כך או כך, ברור למדי שצילן של ההפלות עומד להתארך מעל הבחירות לנשיאות. אומנם הבחירות יהיו רק בנובמבר של השנה הבאה, אבל מערכת הבחירות כבר נמצאת בעיצומה. הדמוקרטים נתפסו בקלקלתם. הם לא היו מוכנים למתקפת הימין.

ארגונים שמרניים יורים בהם בליסטראות. אחד מהם, ועד פעולה פוליטי ששמו Restoration (חידוש), מפרסם מודעות פייסבוק שבהן הדמוקרטים מתוארים כ"מפלגת המוות" ומואשמים ב"רצח ילדים". הנשיא טראמפ, לשעבר תומך בהפלות, מדבר על תמיכת הדמוקרטים ב"הוצאה להורג של תינוקות אפילו לאחר לידתם".

 "מפלגת המוות". מודעה של ארגון המתנגד להפלות / צילום הכרזה

להאשמות האלה אומנם אין שחר, אבל עצם הצורך להגיב עליהן דוחק את הדמוקרטים אל עמדת התגוננות. מאז 1973, הוויכוח על הפלות מלאכותיות מעולם לא התנהל באווירה מבטיחה פחות לתומכי ההפלות. חוסר להיטותם להתווכח עם הקיצוניים שבמבקריהם מעניק למבקרים יתרון חשוב: הם חופשיים לקבוע את הפרמטרים של הוויכוח. הם השכילו להעמיד במרכזו לא את עצם ההפלות, אלא את ההפלות בשלבי ההיריון המאוחרים. למעשה, הסטטיסטיקה מראה כי רק אחוז אחד ופחות של ההפלות נעשות שישה חודשים ויותר לאחר תחילת ההיריון.

"חבילת הפלה", כולל טיסה ומלון

אכן, תומכי הזכות להפלה (pro-choice, באנגלית) התרגלו אולי קצת יותר מדי לסמוך על נאמנותו של בית המשפט העליון לתקדימיו. הם איבדו את השפעתם בדרגים פוליטיים חיוניים, בייחוד בתי המחוקקים של מדינות אינדיבידואליות.

חשיבותם של בתי המחוקקים האלה תתחוור ותלך, אם אומנם בית המשפט יחליט על כרסום הדרגתי של Roe. ביטול Roe לא יוציא הפלות אל מחוץ לחוק באופן אוטומטי. הוא רק יחזיר את סמכות ההחלטה לכל אחת מ-50 המדינות. מפה של אמריקה לאחר ביטול Roe מראה כי חלקים עצומים של ארה"ב יישארו ללא כל אופציה של הפלות לגיטימיות.

לפני 1973, מדינת ניו יורק הייתה אחת המעטות שהתירה הפלות. נשים במדינות אחרות נהגו לרכוש "חבילת הפלה" מרופאים ניו יורקיים, שכללה אפילו את הוצאות הטיסה והשהייה. כמעט מיותר לומר שחבילות כאלה יהיו מחוץ להישג ידן של רוב הנשים שוחרות-ההפלה במדינות אוסרות או מגבילות. ממילא יתפשטו הפלות לא-חוקיות, על כל הסכנות הכרוכות בהן לשלום הנשים, לצד מעצר ומשפט של רופאים מפילים.

רב-מכר של החודשים האחרונים הוא ספר הנקרא "מדריך לאמריקה שלאחר Roe ". הכתובת על כריכתו אומרת "עתיד ללא Roe מתקדם לקראתנו. זו מפת הדרכים הנחוצה לזמנים הקשים המתרגשים ובאים". המדריך כולל לא רק רשימת חלופות להפלות חוקיות, אלא גם רעיונות להתארגנות פוליטית כדי להמתיק את רוע הגזירה.

האם Pro-Choice תצליח לחקות את המופת של Pro-Life ולפרוש רשת פוליטית על פני כל אמריקה כדי לחזור ולזכות ברוב בית המשפט העליון? כדי להחזיר את הסנאט לידי הדמוקרטים? כדי לנצח בבחירות לבתי מחוקקים מדינתיים?

זה יהיה אתגר קשה ביותר. יש יתרון פתיחה חשוב להשקפה פוליטית, שהיא תוצאה של אמונה דתית. הימין הנוצרי ניחן בה. היא העניקה למאבק נגד הפלות אופי של מסע התעוררות משיחי.

הפטריארכיה הזקנה הגדולה

אירוניה היסטורית מסמיכה את הצלחות המסע נגד הפלות ליום השנה המאה להישג החשוב ביותר של נשים אמריקאיות מאז ומעולם: התיקון ה-19 לחוקה, שהעניק זכות בחירה לנשים, אומץ בקונגרס בארבעה ביוני 1919.

כמובן, איש אינו מציע לשלול את הזכות הזו, או להגביל אותה. נשים רבות משתתפות במאבק נגד הפלות. אישה, המושלת של מדינת אלבמה, חתמה בשבוע שעבר על החוק הדרקוני נגד הפלות במדינתה. אבל בעיני הרבה ממליצות היושר של התנועה לטובת הפלות, מגמת המאמץ להוציא הפלות אל מחוץ לחוק היא רוורסיה של זכויות נשים.

בהפגנה אחת לטובת הפלות נראה שלט בכתב יד, שהציע פירוש חלופי לאותיות GOP. הפירוש הקונבנציונלי הוא "המפלגה הזקנה הגדולה", כינויה של המפלגה הרפובליקאית (אף כי היא צעירה מן המפלגה הדמוקרטית). הפירוש החלופי הוא "הפטריארכיה הזקנה הגדולה", זאת אומרת, שלטון הגברים.

אכן, אמריקה נקרעת לגזרים. דרגת הפילוג, שיעור האיבה, עוצמת הרטוריקה לא נראו באמריקה זה חצי מאה לפחות. המחלוקת על הפלות היא כמובן מחלוקת לשמה, אבל גם מטאפורה. היא מבטאת כישלון כללי לגבש הסכמות חברתיות רחבות. היא חלק של הנטייה הגוברת לנהל מלחמה אידיאולוגית מקצוות מרוחקים. במלחמה כזאת, הניצחונות נוטים להיות דחוקים, אבל התוצאות הן הרות-גורל.