הפופוליזם מאחורי ניסיון החיסול של התעשייה במפרץ חיפה

השנים האחרונות במשק האנרגיה הישראלי התאפיינו במאבק שמנהלים השלטון המקומי וחלק ממשרדי הממשלה נגד תעשיות האנרגיה והחברות הפטרוכימיות, במיוחד במפרץ חיפה. המאבק השיטתי מונהג תחת מטרייה של מדיניות בעייתית המקשה ללא הצדקה על תעשיות האנרגיה והפטרוכימיה הקיימות, ומן הצד השני מעודדת על חשבון הציבור הרפתקאות שלא יביאו שום תועלות למשק. זה קורה משום שבישראל קבלת ההחלטות בתחום התכנון מבוססת בין השאר על רגולציה סביבתית, שנקבעת על בסיס מידע פופוליסטי ומושפעת מלחצים פוליטיים. במקום תכנון מדיניות לטווח ארוך, בדומה למדינות אחרות בעולם, אנחנו בתוך משבר מתגלגל.

סגירת תעשיות הפטרוכימיה והדלקים הישראלית היא טעות אסטרטגית. ראשית, משק האנרגיה שלנו לא יכול להישען אך ורק על גז טבעי, שמגיע מהים בצינור אחד ללא שום גיבוי וללא יכולת לבנות מאגרי חירום - מספיק שמישהו יפגע בצינור פגיעה אחת וכל המשק בסכנה.

גם הסתמכות על אנרגיות מתחדשות אחרות כגיבוי לא תפתור סוגיה זו, מאחר שאספקה של אנרגיה מתחדשת אינה קבועה. כל תקלה קטנה כגדולה תתקע מקלות בגלגלי הכלכלה וחמור יותר בשירותים לאזרח, למשל בתי חולים. לכן משק האנרגיה ימשיך להשתמש בדלקים.

בנוסף, קיימת טענה לגבי ירידה חדה בהיקף הביקוש לדלקים כהסבר למאבק על עתיד משק האנרגיה. הטענה אינה נכונה. לפי כל ההערכות, הביקוש למוצרים אלה בישראל ובעולם רק יגדל. תומכי הטענה מדברים על רכבים חשמליים כעתיד התחבורה, אבל זה רחוק מהמציאות. רכבים חשמליים מהווים כיום אחוז זעיר מסך כלי הרכב בעולם וזה יהיה המצב בשנים הקרובות. בנוסף, שוק מכוניות הנוסעים תורם רק כ-18% לביקוש הכולל לנפט בעולם, כך שגם חדירה מסיבית יותר של המכונית החשמלית לא תוריד משמעותית את הביקוש לדלק.

ואסור לנו לשכוח את התעשייה, שמהווה עוגן כלכלי ותעסוקתי במפרץ חיפה. היא מעסיקה באופן ישיר כ-19 אלף עובדים, שזוכים לתנאים מהטובים במשק. עוד עשרות אלפים מועסקים נהנים מהתעשייה בעקיפין, בהם הרשויות המקומיות, שמשתתפות במאבק בתעשיית האנרגיה. חיסול התעשייה ופיתוח נדל"ן במקום המפעלים יביא לחיסולה הכלכלי של העיר החשובה בצפון.

הטיעונים הסביבתיים נגד התעשייה הם כבדי-משקל, אך מתאימים לתחילת העשור הקודם, שבה הממשלה הפעילה את התעשייה הפטרוכימית בחיפה תוך יצירת מפגעים סביבתיים. אחרי המכירה של התעשייה לסקטור הפרטי, הפחיתו בה בשנים 2012-16 את פליטת המזהמים בעשרות אחוזים, בהשקעה של מיליארדי שקלים - והמגמה נמשכת.

הטכנולוגיה משתפרת כל הזמן וניתן כיום לייצר דלקים בצורה נקייה יחסית. מה גם שהתעשייה מעולם לא הייתה גורם הזיהום העיקרי במפרץ חיפה. לצורך העניין, הנזק הנגרם מזיהום כלי שייט במפרץ הוא פי 2.7.

כיום התעשייה בחיפה היא מטרה נייחת לפופוליסטיים, שמשמיצים את התעשייה על מנת להסתיר את מחדלי מוסדות התכנון והשלטון המקומי בתכנון של תעשייה לצד מגורים, כפי שקרה בעשור האחרון בכל אירופה. הממשלה הבאה צריכה להראות שהיא באמת דואגת לאזרחיה - לאיכות חייהם ולביטחונם. המשמעות היא להמשיך ולפתח את תעשיות הפטרוכימיה בישראל בכלל, ובפרט בנמל חיפה.

הכותב הוא מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה