האם הגישה של טראמפ מול צפון קוריאה תעבוד גם מול איראן?

דפוסי ההתנהגות של דונלד טראמפ, הם כשלעצמם, חדלו להפתיע. ההפתעות התקופתיות היחידות נוגעות לכמות. גם כשאנחנו רשאים לשער לאן הוא מתכוון ללכת, הוא מצליח להפתיע אותנו בשיעור החריגה מן הציפיות, או בהיקף הוויתור על גינונים.

הכיוון והשיטה ברורים: הקנטה בלתי פוסקת של החושים. הוא הצליח להפוך את ההקנטה לנשק פוליטי מן המעלה הראשונה. עצם מועמדותו לנשיאות הייתה הקנטה. ההקנטה היא עניין של מוסיקה. המנגינה חשובה מן המילים. כפי שאוהביו ודובריו חוזרים ומזכירים, אין צורך לעמוד איתו על קוצו של יו"ד. לא כל כך חשוב מה הוא אומר, חשוב איך הוא אומר, ומתי.

הוא נסע השבוע לטוקיו, לארבעה ימים של ביקור רשמי. רק ים סין המזרחי מפריד בין יפן לחצי האי הקוריאני.

לפני שבעים שנה, היפנים הואילו להפוך פציפיזם לעיקרון מנחה במדיניות החוץ והביטחון שלהם. זה זמן מה שהם מפקפקים בחוכמת העיקרון הזה, בייחוד תחת מנהיגותו של ראש הממשלה הנוכחי, שינזו אבה. הם עושים כן במידה רבה בגלל התנהגותה של צפון קוריאה, היורה טילים בליסטיים מעל הים, לא הרחק ממימיה הטריטוריאליים של יפן.

"הוא רוצה תשומת לב"

ערב נחיתתו של טראמפ בטוקיו, צפון קוריאה עשתה ניסוי בליסטי קטן, עם טילים קצרי טווח. היא הפרה בזה את האיסור, שהטילה מועצת הביטחון של האו"ם. עד זה לא כבר טראמפ עצמו היה מגיב על ניסוי כזה בציוצים בליסטיים מחשבון הטוויטר שלו. הוא נהג לקרוא לרודן צפון קוריאה "איש הרקטות הקטן". אבל זה שנה שהוא וקים ג׳ונג און מאוהבים ("אהבה" היא מילה שבה השתמש טראמפ עצמו, כדי לתאר את חילופי המכתבים ביניהם).

יועצו של טראמפ לביטחון לאומי, ג׳ון בולטון, מיהר להכריז כי "אין ספק" שהניסוי הזה אמנם מפר את החלטת מועצת הביטחון. אבל טראמפ חש להגנת קים.

"אנשיי חושבים שזו יכלה להיות הפרה", הוא אמר במסיבת עיתונאים משותפת עם אבה. "אני חולק עליהם". "באופן אישי" הניסוי הבליסטי אינו מטריד אותו, מה גם שהוא כלל אינו חושב את הניסוי לבליסטי.

הוא הוסיף פירוש פסיכולוגי להתנהגות קים. "אולי הוא רוצה תשומת לב, ואולי לא, מי יודע". הוא הכביר מחמאות לכושר הבנתו האסטרטגית של קים, המבין יפה מה גדול הוא הפוטנציאל הכלכלי של ארצו. הוא, קים, "יודע שעם גרעין, שום דבר לעולם לא ייצא מזה, רק רע יכול לצאת. הוא מבין. הוא איש פיקח מאוד, הוא תופס את זה".

האיש עם האיי-קיו הנמוך

זה היה מעמד מדהים למדי, שבו מנהיג העולם החופשי העדיף את הרודן הקומוניסטי המורשתי של צפון קוריאה על פני בעלת הברית הדמוקרטית הגדולה ביותר של ארה"ב.

הוא לא עצר שם. הוא הביע הסכמה עם גידופים, שצפון קוריאה הטיחה בסגן הנשיא לשעבר של ארה"ב, ג׳ו ביידן. היא כינתה אותו "בן אדם עם מנת משכל נמוכה". טראמפ הסכים בחפץ לב, אולי מפני שאת העלבון הזה הצפון קוריאנים שאלו מחשבון הטוויטר של טראמפ עצמו.

הנשיא החליט זה כבר להעניק עדיפות טוטאלית למאמציו לחזור ולהיבחר בשנה הבאה. הוא גם החליט להשתחרר מכל העכבות. הוא יירה בכל הכלים, לכל הכיוונים. 2016 לימדה אותו את חשיבות העלבון האישי כנשק פוליטי. עלבונות אישיים הרסו את יריביו במפלגה הרפובליקאית, שלא ידעו איך להתמודד איתם; עלבונות אישיים מילאו אחר כך תפקיד בהריסת הילארי קלינטון. מאז, הם עוזרים לטראמפ להשליט את המותג שלו במפלגה הרפובליקאית.

הוא כנראה מניח שכל עלבון לביידן, יהיה מקורו אשר יהיה, יועיל לבחירתו מחדש. כאן הוא אולי עושה מיקח טעות, מפני שהסתמכות על מדינת משטרה רצחנית עלולה להיתקע בגרונותיהם של מצביעים רפובליקאים מתונים ובוודאי של מצביעים עצמאים. אבל מצד שני שטות תהיה להתכחש לאינסטינקט הפוליטי המפותח של הנשיא. דרכו לבית הלבן סלולה בגידופיהם של אוהדי פוטבול, לא בהתאנפפויותיהם של אינטלקטואלים ליברליים.

השפעתה של חנופה

קצת פחות ברורה תוכנית הפעולה של טראמפ כלפי צפון קוריאה. האם הוא באמת נשבה בקסמי קים ג׳ונג און לרעת יועציו ובעלי בריתו, או שהוא בסך הכול עושה למען קים מה ששורה של בעלי ברית מפוחדים עושים למענו: מחניף לאגו של הרודן, מפני שרק חנופה תוכל למתן אותו?

זה אגב מה שעשו היפנים השבוע: הם יצאו מגדרם להחניף לאגו של הנשיא. הוא הוזמן לחלק פרס למתאבקי סומו, והוא היה אורחו הזר הראשון של הקיסר החדש. אולי רק מי שמעריך חנופה כטראמפ יכול להעריך את השפעתה של חנופה על דיקטטור עתיר רגשי נחיתות בפיונגיאנג.

אין כל צורך להגביל את ההיגיון הזה לקוריאה. הנשיא משגר מפעם לפעם אותות של עניין בעשיית עסקים גם עם איראן. בטוקיו השבוע הוא חזר והטעים שאין לו כל עניין בהפלת המשטר בטהרן, והוא רק רוצה להבטיח שלא יהיה שם נשק גרעיני.

זה הכול? מה על דרישות קודמות שאיראן תשנה את התנהגותה האזורית? שהיא תצא מסוריה? שהיא תחדל לתמוך בטרור?

פופוליסט ובדלן

מאחר שהמונח "שמרן" נכנס עכשיו לשימוש בישראל, הבה נזכיר לשמרני המולדת שטראמפ אינו שמרן. הוא פופוליסט בענייני כלכלה- ובדלן בענייני חוץ. בניגוד לכל קודמיו הרפובליקאיים מאז מלחמת העולם השנייה, הוא רוצה פחות מחויבויות אמריקאיות מעבר לים, לא יותר מחויבויות.

אין לו סנטימנטים כלפי בעלות ברית, ובניגוד למה שנדמה לימין הישראלי, אין לו נוסטלגיה כלפי "יחסים מיוחדים" ממין כלשהו. הוא רוצה להחזיר את אמריקה הביתה, ולעשות עסקים עם זרים על פי תנאיו. יותר מכל נשיא אחר לפניו ב-40 השנה האחרונות, הוא מסוגל, לשיטתו, לעשות עסקים עם איראן.

יום בהיר אחד הוא יוכל להפסיק להעליב את האייאטוללות ולהחליף איתם מכתבי אהבה - ובלבד שהם יעמדו על "הפוטנציאל הכלכלי העצום" של ארצם, ויכירו בחוסר התועלת שבהתגרויות באמריקה. או-אז יהיה אפשר לעשות איתם עסקים פורחים לתועלת הדדית.

הבעיה היא רק שהרפובליקה האיסלאמית אינה צפון קוריאה. היא נפעמת הרבה פחות מן הרעיון שבתי מלון ובתי קזינו יפרחו על חופיה, כדי שתיירים מכל המגדרים יתהלכו שם בביקיני. פרגמטיות וולגרית מבית טראמפ אינה מדברת אל לבם. אבל חזקה עליו שהוא יוסיף לנסות, מפני שזו הדיפלומטיה היחידה שעליה הוא אמון, זו הכרוכה ב"שורה התחתונה".

כמה זמן יישב עוד ג׳ון בולטון על כורסת היועץ לביטחון לאומי? הצפון קוריאנים כבר מגדפים אותו. הם אומרים ש"המבנה המנטאלי שלו שונה מזה של בני אדם נורמליים". הם כבר דרשו שמזכיר המדינה מייק פומפיאו לא יתקרב אליהם. השעון מתקתק, והנשיא עדיין מקווה לפרס נובל לשלום. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובאתר "גלובס"

ניתן גם לצפות בעדכונים בעמוד הטוויטר