"הכיוון שלנו נראה בדיוני, אבל היום אנחנו שווים יותר ממיליארד דולר"

אני: איש משפחה, אוהב אתגרים שמשלבים טכנולוגיה ואנשים, שקול, ומשתחרר בבית ועם חברים.

משפחה: סבא מצד אבא, עלה לארץ מפולין ב-1938 עם גרעין של השומר הצעיר לקיבוץ נגבה, עבר דרך חיפה, הכיר את סבתא ויחד עברו לעין חרוד. אבא נולד שם. סבתא מהצד השני עלתה לארץ מרוסיה בגיל 17 עם חברות, וסבא הגיע לכאן בשנות ה-30. סבא שירת בבריגדה היהודית, חזר לארץ לקיבוץ גבת והתגייס במלחמת העצמאות. הוא הותקף על-ידי פדאיונים והיה מההרוגים הראשונים של המלחמה, אמא הייתה תינוקת ולא הכירה אותו.

אברהם נישטיין: אבא שלי. אחרי שהשתחרר מסיירת צנחנים הצטרף לגרעין שייסד את מרום גולן, ההתנחלות הראשונה בישראל, והביא לשם את אמא. הוא היה יזם, גיאולוג חובב, אוטודידקט, שקרא ספרים מקצועיים של הטכניון על הבזלת, הבין שאפשר להפיק ממנה טוף, והקים את מפעל הטוף של הקיבוץ.

הוא גויס למילואים בגיל 30, לחם בחווה הסינית, ונהרג ב-20 באוקטובר 73’, כמה ימים לפני סיום המלחמה. אני הייתי בן שנתיים, אחי הגדול בן שלוש וקצת, שנינו לא הכרנו אותו. אמא הייתה איתנו בבית השיטה, לשם פונה הקיבוץ יום לפני שפרצה המלחמה, שם היא קיבלה את הבשורה. מיד אחר כך עברנו לגבת, להיות ליד סבא וסבתא. על אבא שמעתי רק מסיפורים. אמא לא התחתנה שוב ולא היה לה קל. בהתחלה היא ניגנה על אקורדיון בשיעורי ריתמיקה בגנים, אחר כך פתחה עסק לאופנה ואז הפכה למטפלת אלטרנטיבית.

ילדות: גבעתיים. הייתי ילד בוגר. אני זוכר את אמא מסבירה לנו שאבא נפל במלחמה ויש לנו משפחה גדולה מסביב שאיתנו. בתיכון למדתי מתמטיקה וכימיה, ואהבתי את לימודי המחשבים, כמו שאהבתי מוזיקה ולנסוע לתל-אביב לראות סרטים, ולא היה לי מושג שאתעסק בתחום.

אמא, שבעצמה חוותה חיים בלי להכיר את אבא שלה, עברה אותו הדבר איתנו. הדמויות הגבריות שסביבנו - סבא והדודים - עזרו לנו לבנות סוג של מודל משפחתי קלאסי. שירתי כקצין במודיעין ואחרי השחרור טסתי לניו יורק, עבדתי בהובלות כמה חודשים וחזרתי ללמוד מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב, ועבדתי בבדיקת תוכנה. בסוף התואר נכנסתי ל"אוויה", אחרי שנתיים עברתי לטכנומטיקס כמפתח, ובשנת 2000, ממש לפני פיצוץ הבועה, נכנסתי לפורסקאוט כעובד השמיני של החברה.

מיכל: אשתי, פסיכולוגית ארגונית בהכשרתה ומנהלת מסלול יזמות וחדשנות בגלובל MBA בבינתחומי. הכרנו כשרציתי לטוס להודו בין שנה ראשונה לשנייה באוניברסיטה, וחבר משותף אמר לי שיש מישהי שגם רוצה לטייל שם וחיבר בינינו. אנחנו גרים במרכז תל-אביב, ויש לנו ארבעה ילדים.

פורסקאוט: חברת סייבר הגנתי, שעוסקת באבטחת רשתות ארגוניות גדולות של מאות אלפי מחשבים ומנטרת את כל מה שמחובר לרשת, מטלפונים סלולריים ועד האינטרנט של הדברים. כשהתחלתי, המחשבים היו מחוברים לקיר, ותוכנת אנטי-וירוס, הספיקה והתעסקנו עם הגנה על הרשת מבחוץ באמצעות פיתיונות. היום מדובר בכאוס מסובך שצריך לנהל, כי ניתן לפרוץ למערכת דרך נורה שמחוברת לרשת, מצלמת אבטחה או גלאי עשן, ולהשתמש בהם כצבא בוטים.

אנחנו חברת הסייבר השלישית בגודלה בארץ, קבוצה של אנשים צנועים, שעובדים יחד שנים ארוכות ולכן לא ממש מכירים אותנו בישראל. עובדים אצלנו מאות אנשים בארץ במרכז הפיתוח הגדול ביותר של החברה. הנפקנו את החברה בנאסד"ק כי החברה הוקמה כחברה גלובלית אמריקאית, המטה יושב בסן חוזה והמנכ"ל שלנו אמריקאי, אבל ארבעת המייסדים ישראליים ולכן יש זיקה חזקה לארץ. כששינינו את המוצר, הכיוון שלנו נראה בדיוני, אבל מהרגע שנכנסו הווי-פיי והסלולר, התחילה צמיחה מואצת והיום אנחנו נחשבים לחד קרן, עם שווי של מעל למיליארד דולר. השנה מוניתי למנכ"ל פורסקאוט ישראל.

פנאי: אני מנסה לנצל כל שנייה כדי לרוץ כמה פעמים בשבוע. אני אוהב מוזיקה, בעיקר ג’אז אבסטרקטי, לקרוא ולצפות בסרטים.
תפיסת עתיד: אני רוצה לפתוח את פורסקאוט לקהל ההייטק בארץ, יותר שת"פ עם סטארט-אפים וחברות אחרות. האתגר הגדול הוא טכנולוגי, כי היא הופכת ליותר ויותר מתוחכמת.