מי אמר שכמעט כל הנשק שמסתובב בחברה הערבית נגנב מתוך בסיסי צה"ל

ארבעה ערבים שנרצחו ביריות בישראל בתוך שבוע החזירו לרגע לכותרות את השימוש התכוף בנשק בלתי-חוקי בחברה הערבית. המספרים מבהילים: יחסית למספר התושבים, ערבים היו מעורבים בעבירות ירי פי 17.5 מיהודים בין 2014 ל-2016. אבל מנין נובע הזרם האדיר הזה של אמצעי לחימה שנופלים לידיים אזרחיות?

לח"כ אחמד טיבי מתע"ל הייתה תשובה: "90% מהנשק שנמצא ביישובים הערביים מקורו מהבסיסים של הצבא", הוא אמר לאחרונה בראיון לגלי צה"ל. "מה, אי אפשר לגדוע את מסלול ההברחה הזה?" הנתון הזה מוביל את טיבי מסקנה מעשית: פתרון הבעיה טמון קודם כל בפעילות של המשטרה והצבא למניעת גניבות מצה"ל.

 אחמד טיבי / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

מבקר המדינה כבר קבע כי הזמינות הגבוהה של אמצעי לחימה בחברה הערבית "מביאה לגידול במספר אירועי האלימות החמורה, כמו רצח, הריגה ותקיפה". הסיכוי של ערבייה או ערבי להיפגע באירוע שנעשה בו שימוש באמל"ח - רובים, אקדחים, לבנות חבלה, רימונים - גבוה פי 2.5 עד פי 12 מאשר במגזרים האחרים בישראל. יותר מ-1,200 ערבים וערביות נרצחו משנת 2000 עד 2017. שתיים מכל חמש נשים שנרצחו בישראל בין 2014 ל-2016 היו ערביות, ו-19 מכל 20 חשודים בירי באזורי מגורים באותה תקופה היו ערבים. המספרים רק הולכים ועולים.

מדיניות שתמנע הגעת כלי הרג לידיים אזרחיות היא צו השעה. אבל כדי להשיג את מטרתה היא צריכה להתבסס על תמונה נכונה של המציאות. מנין לטיבי הביטחון שתשע עשיריות מהנשק הבלתי חוקי זלגו דווקא מצה"ל? הרי יש גם דרכים אחרות להשיג אמצעי לחימה פיראטיים.

כששאלנו את טיבי על מה הוא מבסס את הנתון, הוא הפנה אותנו לדברים שאמר השר לביטחון פנים גלעד ארדן באחת מוועדות הכנסת. בדקנו: הדיון שטיבי זוכר התקיים בוועדת הפנים ב-6 בינואר 2016, ועסק בטיפול של המשטרה בסוגיית הנשק הלא-חוקי. "כשמדובר על צפון מדינת ישראל", אמר שם ארדן, "90% בערך מהנשק הבלתי חוקי - זה נתון מדהים - מגיע מצבא ההגנה לישראל. מה לעשות? זה המצב".

 גלעד ארדן / צילום: איל יצהר

למה לגנוב נשק כשאפשר לייצר לבד

הנתון הזה צוטט בכלי תקשורת רבים, מידיעות אחרונות וישראל היום, ועד אתרים מימין ומשמאל כמו ערוץ 7 ושיחה מקומית. רובם קשרו אותו במפורש לארדן. חלקם, כמו טיבי, התבלבלו וייחסו אותו לישראל כולה. שאלנו את ארדן מאיפה המספר. דוברו השיב שהנתון לגבי צפון הארץ מגיע מהמשטרה, אבל אין לו מסמך כתוב בנושא. לגבי ישראל כולה, הוא הוסיף, דווקא קיים מסמך שמראה ש-70% מהנשק הבלתי חוקי נגנב מצה"ל - "אבל אני לא יכול לשלוח לך".

ואכן, רק אתמול במליאת הכנסת אמר אוסאמה סעדי, חבר סיעתו של טיבי, ששמע מארדן את הנתון 70%.

פנינו לדוברות המשטרה "אין נתון כזה ברשותנו ולא נוכל לאמתו", השיבו. במשטרה אישרו ש"חלק בלתי מבוטל" מהנשק נגנב מבסיסי צה"ל, אבל ציינו עוד שני מקורות חשובים: ייצור עצמי והברחות.

לאמצעי הלחימה שזורמים לחברה הערבית יש, אם כן, לא מקור אחד אלא שלושה. דוח שמבקר המדינה פרסם בנושא באוגוסט שעבר מצייר תמונה חיה שלהם. אחד הוא הברחות מממלכת ירדן: "לפי מסמכי המשטרה", כותב המבקר, "מתגברים ניסיונות הברחת האמל"ח מירדן לישראל, הן דרך מעברי הגבול הרשמיים בין המדינות והן שלא דרך מעברי הגבול". כפריים ירדנים ממוצא בדואי ופלסטיני מוסרים אמצעי לחימה (וגם סמים) לפלסטינים מהרשות, ממזרח ירושלים ומישראל, ואלה מוכרים אותם לגורמים פליליים.

מקור שני הוא ייצור עצמי, בעיקר בסדנאות ברשות הפלסטינית. ברשות פועלות בין השאר מחרטות מיוחדות לייצור "קרלו" - רובה קרל גוסטב, שמחירו בישראל יכול להגיע ל-6,500 שקל. המחיר השווה לכל נפש, כותב המבקר, "מניע את הרחבת ייצורו ואת תפוצתו, בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית". כמו כן, רובי אוויר שמיובאים באופן חוקי לישראל הופכים, בהחלפת הקנה, לכלי שיורה אש חיה.

המקור השלישי הוא אכן גניבות מצה"ל, שבהן נרשמת עלייה ניכרת זה עשור. הציוד שמושג כך כולל לא רק רובים וחלקי חילוף אלא גם רימוני רסס, לבנות חבלה וטילים. המבקר אף מספק מחירון: רובה סער יעלה עד 70 אלף שקל, אקדח עד 10,000 שקל, לבנת חבלה 7,000 שקל, ורימון לא-יותר מ-1,500 שקל.

 כמה עולה הנשק בשוק השחור

חוסר תיאום בין צה"ל למשטרה

רלה מזלי מהמרכז הפמיניסטי "אשה לאשה" כבר חוותה על בשרה את הקושי למצוא נתונים מדויקים על מקור הנשק הלא-חוקי בישראל. ב-2017 היא ריכזה את העבודה על דוח בנושא במסגרת פרויקט "האקדח על שולחן המטבח". מחברות הדוח טענו שלא הצליחו לקבל "ולו אומדן משוער" של מספר כלי הנשק.

בהיעדר נתונים רשמיים, מחברות הדוח פנו לליקוט מידע פתוח, כגון פרסומים בעיתונים. מלבד דיווחים על פריצות לנשקיות של צה"ל ועל כנופיות שגנבו נשק מחיילים מחוץ לבסיס, הן מזכירות פריצות למתקני המשטרה ומג"ב ולנשקיות של יישובים, רישום כוזב של נשק בחברות פרטיות, מפעלי ייצור בישראל ומחרטות בשכם ובחברון, וכן גניבות ממצבורי נשק אבטחה של מפעלים גדולים. אבל דיווחים חלקיים כאלה אינם מאפשרים לשפוט כמה נשק הגיע מכל אחד מהמקורות.

בשיחה עם "המשרוקית של גלובס" תלתה מזלי את המחסור בנתונים, בין השאר, במה שכינתה "זרימת המידע הרעה" בין המשטרה, הצבא וגורמים רלוונטיים אחרים. גם מבקר המדינה מציין כי רוב האמל"ח הנגנב מצה"ל אינו מדווח למצ"ח, ולעיתים צה"ל עצמו לא מודע לגניבה. הקמת יחידה למניעת גניבות אמל"ח המשותפת למשטרה ולצה"ל מתעכבת, ולכן לשני הגורמים אין מידע כמה נשק ומאיזה סוג נמצא בידיים אזרחיות.

כדי לייבש את הביצה צריך לאתר את כל מקורות המים. קל אולי להפנות אצבע מאשימה לצבא, אבל כשאין הערכה מוסמכת על הנשק שמגיע בערוצים אחרים, הנתון הבלתי מבוסס יישאר חזות הכול.