"אקזיט? ראיתי בזה הטרדה": שמעון אלון חתום על שני אקזיטים ענקיים ולא מתכוון לעצור

שמעון אלון עומד כנראה להיכשל פעם נוספת. רק לפני שלושה חודשים הכריז, שוב, שלאחר האקזיט של אטיוניטי - החברה שהוביל מעברי פי פחת, ניהל, ואחר כך מכר ב-560 מיליון דולר - הוא יפרוש. הבטיח שיתמסר לתחביבי האפייה ויערוך את הסרטים הדוקומנטריים שצילם. ככה בדיוק אמר גם כשמכר ב-2002 את פרסייס ב-640 מיליון דולר. המחשבות האלה עברו לו בראש אפילו קודם, כשספק עזב ספק עף מסאיטקס. אבל זה לא קרה בהזדמנויות ההן, וכנראה לא עומד לקרות גם הפעם. כן, בכל מה שנוגע לפרישה, אלון הוא ממש כישלון גמור.

כשאנחנו פוגשות אותו בביתו בכפר שמריהו, ליד שולחן האוכל הענק שבו אירח לא מכבר את נשיא קליק, החברה שרכשה את אטיוניטי, הוא כבר כמעט שכח לגמרי את ההבטחות לאשתו ולמשפחה, ומספר לנו בעיניים בורקות על הסטארט-אפ החדש שהוא מלווה, PTM, ואיך הוא צופה בלילות בסרטוני יוטיוב של "בחור נעים וחכם שהסכים להיות הוועדה המייעצת של החברה", אחד, פרופ' אהרון צ'חנובר, זוכה פרס נובל.

כדרכו של אלון, מספר סיפורים מחונן, גם הפעם זו לא סתם השקעה, מאחוריה יש סיפור: איך רכש בבוסטון מנזר והפך אותו לבית מגורים רב חדרים, ואיך ביקשו ממנו לתת לאיזו פוסט-דוקטורנטית ישראלית שלמדה בהרווארד להתגורר באחד החדרים האלה, ואיך הוא ואשתו חשבו שזה דווקא יכול לעזור כי יהיה מי שיטפל בכלבים כאשר הם נוסעים. לימים, אותה בחורה, ד"ר יפעת מרבל, פתחה סטארט-אפ ו... הבנתם את הכיוון.

בינתיים, אלון כבר מגויס, כדירקטור יחיד, ל-PTM ורק ימים יגידו עד כמה תעמיק מעורבותו בשיגעון החדש שלו. "גם אטיוניטי ופרסייס היו בהתחלה שיגעונות", הוא אומר. "אי אפשר להגדיר את מי שנכנס אליהן, כפי שהיו כשנכנסתי, כאדם שפוי. כמות האזהרות שקיבלתי כשנכנסתי לאטיוניטי הייתה מעל ומעבר. אמרו לי, 'תתקשר כשתגיע לפשיטת רגל'".

וזה מזכיר לכולנו לשם מה התכנסנו כאן, בבית המידות שחצרו הומה בשתי כלבות חומות מסוג פודל, אחיות כך מתברר, ובאי-אילו חתולים, ובתוכו בעל הבית מספר לנו בעיניים בורקות סיפור שיהפוך לראיון שהוא לא ממש ראיון אקזיט שגרתי. את ההצעות שקיבל למכירת החברה הוא הדף, דחה בחוסר חשק; את הטענות שלפיהן הוא היה יכול לקבל הרבה יותר עבורה הוא מכנה שטויות; וגם לא מפספס הזדמנות לסגור חשבון עם המשקיעים הישראליים ועם הגופים המוסדיים, אלה שמנהלים את חסכונות הציבור, שרק אחד מהם, ילין לפידות, קפץ לעגלת אטיוניטי (וגם הוא מכר לפני האקזיט).

"לא נכנסנו לעולם שמריחים אותו כמו קנביס ולא לעולם של מסתורין של סייבר. לא הייתה לנו הסקסיות הזאת. אנשים אמרו לי, 'אינטגרציה של מסדי נתונים? אתה משתמש במילים קשות מדי'", הוא נזכר. "אמר לי פעם משקיע ישראלי לא קטן, אם היית אסם, הייתי יודע מה אתה עושה. גם משקיעים שהשקיעו בהתחלה, בדרך של הלוואה המירה, כשהגיע שלב ההמרה (כלומר, האופציה להפוך את ההלוואה למניות), רובם אמרו: 'תן לי את הכסף ותן לי לברוח כל עוד נפשי בי'. אז יש כאלה שאוכלים היום את הכובע, אבל אוכלים אותו בשקט".

"היו רק נורות ורודות ואדומות"

אלון מגדיר את אטיוניטי "שוויץ של עולם הדאטה". למה הכוונה? לחברות הגדולות אין כל אינטרס לעזור לדאטה לעבור לפלטפורמות של מתחרים. IBM, למשל, יכולה להביא נתונים מפלטפורמות של IBM, אבל לא מאלה של אורקל, או של SAP, וגם להיפך. אטיוניטי עושה זאת, ועבור לקוחות ענק כמו אמזון, מיקרוסופט ואחרים, וגם עבור בנקים, למשל.

אבל נתחיל בהתחלה. כשאלון הגיע להשקיע באטיוניטי - בעקבות "טלפון תמים", כהגדרתו, שקיבל ב-2003 - הוא כבר היה איש עשיר מאוד. חלקו האישי באקזיט של פרסייס עמד על כ-17 מיליון דולר, מה שאִפשר לו לבנות את הבית שאנחנו יושבים בו וגם להצהיר על פרישה. "סיימתי את תפקידי בפרסייס", הוא משחזר, "ולכל הצעה אמרתי: 'לא הייתי בבית במשך שנים, זה הזמן לחזור הביתה'. ראיתי את עצמי כפורש, חשבתי שמיציתי את כוחותיי להיות מנכ"ל. הבן שלי פתח אז מאפייה והצטרפתי כדי לעזור לו. פתאום מצאתי את עצמי קם בארבע בבוקר ורץ לרחוץ כלים, לסדר שולחנות, לארח, לאפות".

אבל אז הגיע אותו טלפון שאמר משהו כמו: "יש חברה שמחפשת עזרה, בוא בבקשה לדבר איתם". הפגישה נקבעה בשדה התעופה של בוסטון, ומטעם אטיוניטי הגיעו סמנכ"ל השיווק של החברה וסמנכ"ל הכספים שלה, "שאמר לי, אל תשקיע". סמנכ"ל השיווק נשמע קצת אחרת. הוא הסביר לאלון שאומנם המצב בעייתי ברמת הניהול והכספים, אבל הרעיון טוב, המוצר טוב, השוק נהדר.

אלון קרא לחברו מפרסייס רון צוקרמן (שהיה היזם והמייסד). מאוחר יותר הצטרף אליהם גם בוגר פרסייס נוסף, אקי רטנר, שהפך למנכ"ל אטיוניטי. הם הזמינו ממישהו בדיקת נאותות, ושם, מספר אלון, היה כתוב משהו כמו: "נחמד, אבל מסוכן מאוד. הסיכויים לא גבוהים, התחרות קשה, רמת תזרים המזומנים בעייתית... לא היו נורות ירוקות שדלקו, אבל היו הרבה ורודות ואדומות".

איך זה שאתה מקבל דוח שכמו שאמרת, כולו נורות אזהרה, ומחליט בכל זאת להשקיע?
"אני הסתכלתי על הכול מזוויות אחרות לגמרי. תחלואי החברה, כך חשבתי, ניתנים לריפוי בניהול נכון. מה שהנחה אותי היה קודם כול להסתכל על היתרון שהמוצר נותן ללקוח. אם הוא עוזר ללקוח לשפר את התוצאות הכלכליות שלו - שווה להסתכל על זה. לכן, הדרך היחידה עבורי להבין אם כדאי להיכנס הייתה לדבר רק עם הלקוחות. שנית, צריך להסתכל על התחרות. אם היא מגיעה מצד חברות גדולות - זה הזמן להיכנס".

אתה אומר כאן בדיוק את ההיפך ממה שאנחנו שומעות בדרך כלל, שלא כדאי לדרוך במגרש של הגדולים.
"החברות הקטנות, החכמות, רצות מהר, עושות דברים בזמני אמת, מגיבות לשוק מהר, מקפידות להיות עם היד על הדופק".

אבל הגדולות חזקות יותר, ולכן בדרך כלל חוששים להתחרות מולן.
"הן חזקות יותר רק בכסף, ובקונפליקטים. הן מאוד לא יעילות בדרך כלל, וחיות עם משא כבד של היסטוריה על הגב, שפוגע ביכולתן להתקדם".

תסביר מה מנע מהן להיות מתחרות יעילות לאטיוניטי, למשל.
"אורקל למשל לא רוצה לעזור למיקרוסופט ותעשה הכול כדי למנוע מלקוחות לעבור לאמזון, אז היא לא תיתן יד למעבר דאטה ולא תפתח שום דבר שיעזור ללקוחות להעביר דאטה ממנה לאמזון. וגם אם הן יכולות ורוצות, המתחרים לא נותנים להן. אם אורקל רוצה לקרוא נתונים מ-SAP ,SAP יגידו, אל תיגעו לנו במערכת".

 רון צוקרמן / צילום: אביב חופי

"חשבו שיצאנו פראיירים"

אז אלון נכנס כמשקיע, אבל החברה החדשנית שהוא תלה בה תקוות כל-כך גדולות, לא רק התקשתה להמריא אלא ממש צללה. אטיוניטי הסתבכה בחובות, פיטרה עובדים, נזרקה מהמסחר בנאסד"ק והוגלתה למסחר "מעבר לדלפק".

כשהמנכ"ל רטנר עזב, נרשמה נקודת המפנה הנוספת בעלילה. "הייתה אפשרות להתחיל לחפש מנכ"ל בסגנון ערב כישרונות צעירים או להתגייס בעצמי", אומר אלון שבחר באפשרות השנייה. ב-2008, כשנכנס לתפקיד המנכ"ל, היקף החובות של אטיוניטי עמד על 9 מיליון דולר. המכירות, שב-2018 יגיעו לכמעט 90 מיליון דולר, הסתכמו אז בכ-10 מיליון בלבד.

אלון, איש אמוציונלי, מתקשה עד היום לסלוח למשקיעים שברחו מהספינה הטובעת באותם ימים והשאירו לבד אותו, את צוקרמן ועוד שניים-שלושה משקיעים נאמנים. אבל אז הוא שינס מותניים והתחיל לעבוד.

ב-2010 ישב מול מיקרוסופט, הסביר ש"אנחנו לא עוד חברה שעושה שיתופי פעולה, עבורנו זה להיות או לא להיות", וזה עבד. הענקית מרדמונד נתנה לו 9 מיליון דולר שאיתם יכלה אטיוניטי להחזיר את חובותיה. אבל אלון עשה עם הכסף משהו אחר. "בסביבות אותו הזמן התקשר אליי מישהו ואמר: 'יש חברה בשם רפליווב, שאני חושב שאתה צריך לקנות'", הוא מספר.

אלון, שחשב באותו רגע שזה רעיון מטורף - לקנות חברה כשיש לך מינוס בבנק; שהסביר למועצת המנהלים של אטיוניטי עם כניסתו לתפקיד שהחזון שלו פשוט, "להיות בלי חובות" - החליט בסופו של דבר ללכת על זה ולבצע את הרכישה, באמצעות כמעט כל הכסף שקיבל ממיקרוסופט (על-פי פרסומים מאותה תקופה, רפליווב נרכשה ב-7.8 מיליון דולר).

לקחת כמעט את כל הכסף ממיקרוסופט, ובמקום להחזיר את החובות, קנית חברה?
"כן, כי באותן שיחות עם מיקרוסופט, כשניסינו להבין מהן הבעיות שלהם, אחד הדברים שעלו היה שאם צריכים למצוא דרך לקחת כמויות דאטה אדירות ולהעביר לענן, אז הדרך היחידה שהם הכירו הייתה לשלוח את זה בפדקס", הוא צוחק. "רפליווב ידעו לעשות זאת דרך מודמים. אז בניגוד לכל הנאום שלי בדירקטוריון בזמנו, במקום להחזיר חובות, החלטנו לרכוש טכנולוגיה".

כשנה לאחר הרכישה הזאת, ב-2012, "אחרי שהודחנו ונזרקנו", הוחזרה אטיוניטי למסחר בנאסד"ק ואלון הוזמן לצלצל בפעמון שפותח את המסחר. המעמד היה כה מרגש בעיניו, שלקח שניים מנכדיו, אז בני שמונה, להיות איתו שם.

 אטיוניטי פותחת את המסחר בנאסד"ק לאחר שהוחזרה לבורסה ב־2012 / צילום: נאסד"ק

בינתיים, אטיוניטי התפתחה לשני כיוונים: האחד הוא העברה של דאטה מפלטפורמות שונות לענן והשני לכיוון תשתיות ניתוח דאטה. "המצחיק הוא שפיתחנו את זה בהתחלה עבור מייקרוסופט, אבל הם היו מאוד איטיים בקבלת החלטות, ישבנו עם מודלים להראות להם וזה לא הוביל לשום מקום. ואז נכנסה אמזון לתמונה - ראו, רצו ואמרו יאללה, בואו נעשה את זה. כל מה שנשאר היה לריב על המחיר. ובהקשר הזה, לא קיבלנו את התמורה הכלכלית הכי טובה שאפשר, וירדו עלינו הרבה".

על מה הייתה הביקורת?
"בדרך כלל, ספקים של אמזון עובדים לפי קליק (כלומר במודל תגמול הנשען על מספר הקלקות של משתמשים על השירות המסוים). אבל אמזון אמרו, לא טוב לנו, לא רוצים שותפות כזאת, ולא רוצים לדווח לכם על הקלקות. קחו 10 מיליון דולר ותרדו מאיתנו. קיבלנו הרבה הערות על דרך התגמול הזאת".

במילים אחרות, חשבו שיצאתם פראיירים.
"כן, חשבו שיצאנו פראיירים. הם לא הבינו שזה גם הרים את החברה לאן שהרים, וגם הכניס אותנו לשוק לפני כולם. בעקבות אמזון הגיעו מיקרוסופט ואחרים. בעקבותיהם הפכנו מובילים בתחום. אמזון הביאו אותנו למקומות שבחיים לא היינו יכולים להיכנס אליהם, כמו בנקים למשל, וככה הגענו לעסקות של מיליוני דולרים".

"כמו כלבים שמרחרחים"

מבחינתו של אלון, אטיוניטי מעולם לא הונחה על המדף. כששומעים את סיפור המעשה מפיו, זה נשמע יותר כמו תיאור של מנכ"ל שמנסה לברוח מבשורה מאשר להגשים מטרה נכספת. זה התחיל ב-2016. "קיבלתי אז טלפון תמים ממישהו מקרן תומא בראבו. הנציג של הקרן אמר: 'שמעתי עליך, והייתי רוצה לשמוע יותר על אטיוניטי. אני פשוט אוהב לשמוע על חברות טובות'. זה נשמע תמים, אבל הבנתי שזה כמו כלבים שמרחרחים לפני שהם נושכים".

 אהרון צ'חנובר / צילום: איל יצהר

במקום להתלהב מהאקזיט האפשרי, אלון הקפיד להתחמק מלהיפגש עם הנציג. זה, מצדו, המשיך להסתובב סביב החברה, לפגוש את אנשיה בתערוכות ובאירועים למשקיעים, ואם להיצמד לדימוי של אלון, לא הפסיק לרחרח. "הוא טען בהמשך שאת כל האימיילים ששלח לי אני העברתי לפח", אומר אלון. "כנראה שבאמת לא עניתי לו, אבל לא העברתי לפח".

למה לא ענית?
"ראיתי בזה הטרדה. כל פעם הוא היה שואל אותי שאלות על החברה, ואני צריך לטרוח ולענות?".

בקרן הפרייבט אקוויטי - שאגב, לפני פחות משנה רכשה גם את חברת הסייבר הישראלית אימפרבה של שלמה קרמר ב-2.1 מיליארד דולר - לא ויתרו והגיעו עם רעיון חדש. הקרן רכשה זמן קצר לפני כן את קליק, שמתעסקת באנליזה של דאטה, וההצעה הייתה "אתם מביאים דאטה, קליק מנתחת אותו. אולי נעשה שיתוף פעולה. סמנכ"ל השיווק שלנו אהב את הרעיון, והם אפילו פיתחו דוגמה לניתוח של דאטה שאנחנו באופן ייחודי מביאים ממערכות של SAP".

השאלות של החברים מתומא בראבו המשיכו להגיע, אבל הפעם, לאור הניסיון העגום עם המייל, דרך הטלפון. אלון השיב, אבל עדיין לא היה בעניין. "השיחות התמשכו, אבל לא הקדשתי להן יותר מדי תשומת לב. תמיד נעים שמישהו אומר לך שאתה טוב". בינואר 2018, כאשר הודיעה אטיוניטי על תוצאות הרבעון האחרון, שוב הגיעה פנייה מהקרן, ובהמשך גם שיחת טלפון לביתו בישראל שבה כבר נאמרו המילים המפורשות: אנחנו רוצים להעביר לך הצעת רכש. "אמרתי: 'בשום אופן לא, אנחנו לא למכירה'. והוא עונה לי: 'אולי לא הבנת, אנחנו אסטרטגית החלטנו שאנחנו צריכים אתכם'".

ועבר לך בראש ניסיון השתלטות עוין.
"כן. בסוף השיחה הזאת התחלתי לחשוב מה הצעדים הבאים והאם יש אפשרות לניסיון עוין, למרות שתומא בראבו לא ידועים ככאלה".

בקרן ביקשו להעביר הצעת רכישה בכתב. "הסברתי להם שהצעה כתובה תגרום להליך פורמלי, כלומר כינוס הבורד, ואני לא יודע אם זה יהיה לטובתכם. אמרתי להם, רבותיי, אתם לא יודעים את ההיסטוריה שלי. אני לא רוצה להגיד שאני אדם קשה או אדם קל, אבל לא אעשה דברים בשביל כסף. לא התחלתי לעבוד באטיוניטי בשביל כסף, תעזבו את זה ואל תציעו לי הצעות לא הגיוניות".

אבל זה לא עזר. למחרת הגיעה הצעה לרכישה, באמצעות קליק, על-פי מחיר של 8.25 דולר למניה - בערך שליש מהמחיר הסופי שלפיו נסגרה העסקה. "אמרנו להם, לא במילים האלה, הצחקתם אותנו", מספר אלון. "אם הם כועסים עליי או על עצמם, זה בגלל ההבדלים האדירים בין מחיר ההצעה הראשונית לבין הסיום".

בשלב הזה, באטיוניטי כבר לקחו בנקאי השקעות, ג'יי פי מורגן, "כי אין ברירה, בחברה ציבורית כל החלטה שלך צריכה לעבור דרך מבחן כלכלי ולא רק דרך תחושות", כפי שאלון מנסח זאת. ואז התחילה סאגה של הצעות מתוקנות עם מחיר מניה גבוה יותר, וגם החברה בינתיים השתפרה בתוצאותיה וערכה עלה. עד שהגיע שלב שבו "אמרנו אוקיי, במחיר כזה כן נמכור".

למה בעצם הסכמת בסוף? אתה מתאר כאן ממש סאגה שבה אתה נגרר למכירה בעל כורחך.
"לא בעל כורחי, אבל לא ביוזמתי. קודם כול, יש חובה משפטית ומוסרית לתת למשקיעים את התשואה הגבוהה ביותר על השקעתם, ורוב המשקיעים הפעילים נכנסו ב-7 דולרים למניה, אז במחיר 23.5 דולר אף אחד לא התלונן. נכון, אתה לא רוצה למכור כי אתה אוהב את החברה, נפשית זה לא קל. אבל אתה מבין שהשילוב בין מערכת הביג דאטה למערכת האנליטית מצריך יכולות שונות, שלשום חברה אין את כולן".

המחיר היה לוותר על חלום החברה הגדולה.
"יש רגע שבו אתה נמצא במקום גבוה. אולי פסגת ההר עוד יותר גבוהה, אבל אתה כבר במצב טוב, ומתעורר חשש שהמאמץ להגיע לשלב הבא יגרום לירידה - שיכולה להיות זמנית ויכולה לא להיות זמנית. ובתקופת הירידה אתה תראה את הכותרות ב'גלובס', ותיתקל במשקיעים שמתחילים לאבד סבלנות.

"הרגשנו גם שאנחנו מתחילים להפריע לענקיות. עזרנו לאמזון מאוד, אבל מצד שני הפרענו לגוגל ולמיקרוסופט. אז הן יכלו להחליט שגם הן יילכו עם אטיוניטי ויפריעו לאמזון או להחליט שהן יפתחו לבד. התחלנו לראות שהגדולים, גם אלה שאנחנו עובדים איתם וגם אלה שלא, מתעוררים בכל מיני דרכים".

אין ספק שעשית אקזיט יפה, אבל היו גם ביקורות. טענו שהיה עדיף לחברה לחבור לענקית כמו אורקל, סיסקו או SAP שתקדם אותה יותר, ועל הדרך תיתן מחיר יותר גבוה.
"היו כמה עיתונאים לא חכמים, סליחה שאני מתבטא בצורה נגטיבית, שאמרו 'מה פתאום, הם יקבלו הצעות גבוהות יותר'. אז הדבר הראשון שעשינו היה לפנות למיקרוסופט שבעבר היה הסכם איתם שהם צריכים לדעת על רכישה כדי שתהיה להם זכות הצעה נוספת. כבר לא היינו חייבים לעשות את זה, אבל הרגשתי שיש לנו חובה מוסרית גבוהה מאוד אליהם, שעזרו ותמכו בנו בהתחלה".
והם לא הרימו את הכפפה.

"הם לא הציעו. הם דנו על זה, ואז נגמר לנו הזמן. עשינו אותו הדבר עם כל השותפים, בעיקר מסיבות של מחיר. היו כאלה שאמרו 'תחכו', היו כאלה שאמרו שהמחיר לא תואם, היו כאלה שלא רצו והיו כאלה שאמרו 'מה מיוחד בכם?'. עברנו כל מיני תגובות, אבל החברות האחרות החליטו בשלב זה לא להיכנס".

השקעה ב"צעירה חסרת מנוח"

אלון, 69, שירת בצבא במחלקה שפיתחה אמצעי לחימה בחיל האוויר. אחרי השחרור עבד בחברה בשם אריאל רמזורים, ולאחר מכן בחברה שפתחו בני הזוג רפי ורות סירקיס לניהול הצדדים הטכנולוגיים של הוצאת הספרים שלה. משם עבר לסאיטקס, שבה הגיע לתפקיד מנכ"ל סאיטקס ארצות הברית. הוא עזב את החברה ב-1996 לאחר שלמעשה נוצח במאבקי השליטה שהתפתחו אז בין בכיריה. ההנהלה באותם ימים אפילו תלתה בו את האחריות למצבה הקודר של החברה.

הוא לקח פסק זמן, נסע לטיול ארוך עם אשתו אידה, הלך לכמה ראיונות למשרות ניהול בחברות גדולות ולא התלהב, ואז הגיע אליו צוקרמן וסיפר לו שהוא מחפש מנהל לחברה בתחום ה-IT בבוסטון שמפסידה המון כסף. היו לה חובות של 13 מיליון דולר והכנסות שנתיות של חצי מיליון דולר. אלון הסכים, וכיוון שהחברה הייתה כאמור ענייה מאוד, רוב שכרו הגיע בהקצאה חודשית של מניות. כשפרסייס נמכרה לוריטאס ב-640 מיליון דולר, צורת התגמול הזו הפכה לאותו לאדם עשיר מאוד.

אחרי מכירת פרסייס הוא הודיע כאמור על פרישה. לצד האפייה אצל בנו, החל לצלם סרטים דוקומנטריים. אחד מהם הוא על פינוי עצמונה בגוש קטיף, שבו ראה "מפנים ומפונים עומדים יחד בבית הכנסת ויחד שרים ובוכים", לצד "גורמים מהחוץ שבאו להתסיס". סרט אחר היה ראיון עם אביו שהגיע לגיל 90 במטרה לשמוע ממנו את הסיפורים שמעולם לא סיפר לילדיו ולנכדיו. בשני המקרים, מדובר בשעות ממושכות של צילומים שצריך להתפנות לערוך. האם כעת יתפנה לכך? ספק גדול, הוא כבר ב-PTM.

זה באמת הזמן לחזור לד"ר מרבל - "ג'ינג'ית באופי ובצבע", כהגדרת אלון - שהזכרנו בפתח הכתבה. היא אכן הגיעה לגור במנזר שהוסב לבית בבוסטון, והרשימה את אלון, בעיקר כשהייתה קמה בשלוש בבוקר והולכת למעבדה, אבל גם ברמה האישית. לימים, פיתחה בתוך הרווארד פטנט בתחום החלבונים, ולאחר מכן החליטה לחזור לארץ ולהקים חברה סביב הפטנט הזה.

 ד"ר יפעת מרבל / צילום: מכון ויצמן למדע

"היא באה לבדה והייתה צריכה לגייס כסף. כשאדם לא מכיר את שוק ההון ואת תעשיית קרנות ההון סיכון, יש חשש שלא יקבל תנאים הוגנים. לכן היא באה אליי וביקשה שאהיה מין שומר, יועץ, אבא, שתוכל להתלבט, לבכות, לדבר. היא גם הבהירה שהיא לא רוצה שאשקיע, כדי לא לריב איתי", הוא מספר. "אמרתי בסדר, אבל אני לא רוצה שמאיזו סיבה לא תקימי את החברה".

הם סיכמו שכשמרבל תמצא משקיע פוטנציאלי, אלון יוכל להיכנס באותם תנאים, כדי שיהיה ברור שאלה "תנאי שוק", וכשזה קרה, היא העדיפה את אלון על פני המשקיע. "לא ידעתי במה השקעתי", הוא אומר. "השקעתי בה, אני קורא לה צעירה חסרת מנוח".
עכשיו, אחרי המכירה של אטיוניטי, אלון כבר יודע טוב מאוד במה עוסקת החברה, ומדובר בהחלט בתחום חם. אלון נותן לדוגמה טיפול במיאלומה נפוצה (סרטן דם במח העצם). טיפול במחלה כזו עשוי להגיע ל-100 אלף דולר בשנה, אבל רק 30% מהחולים מגיבים לתרופה הקיימת, ולשאר היא לא עוזרת.

"ואז באים חברות הביטוח ובתי החולים ושואלים למי לתת את התרופה? וזה מאבק כלכלי-אתי שקורה כל הזמן. לדעת למי התרופה כן עוזרת ולמי לא, זה חשוב מאוד, אבל על מנת לעשות רפואה אישית בצורה הטובה והיעילה ביותר, ובעלויות הגיוניות, צריך לקבל את הדאטה, את המידע הנכון על כל אדם, ועולם הדאטה הוא העולם שלי".

תחום הרפואה האישית הוא כאמור תחום חם, אבל רוב העוסקים בו מחפשים מידע מתחומי הגנום, ואילו PTM עושה זאת דרך חלבונים, שמצד אחד יש הרבה יותר מהם בגוף האדם, ולכן הם יכולים לספק הרבה יותר דאטה, ומצד שני הפיצוח של המידע שגלום בהם הוא עדיין אתגר גדול. צ'חנובר, שפרס הנובל שקיבל (יחד עם אברהם הרשקו ואיריין רוז) הוא על גילוי המנגנון המאפשר פירוק חלבונים בתא, "חש קרבה מקצועית אתית ומדעית לחברה", כך אלון.

ומה התפקיד שלך, חוץ מהכסף שנתת, שעל־פי הערכות מסתכם בכמה מיליוני דולרים בודדים?
"אני נמצא בצד שאומר להם כל הזמן שהמידע צריך להיות רלוונטי, עכשווי וברזולוציות גבוהות מאוד".

אתה אומר למדענים: הראש שלכם בעננים ואני אשים את הרגליים שלכם על הרצפה?
"הראש שלהם הוא בביולוגיה, הם צודקים, אבל אני אומר, רבותיי, מה שאתם עושים זה ביג דאטה: היכולת לנתח אירועים, מצבים ותגובות על-ידי קבלת מידע".

אלון השקיע לראשונה ב-PTM ב-2014, והוא מדווח ש"בשלב הזה, יותר ויותר רופאים ומוסדות רפואיים מתעניינים (לחברה כבר יש שיתופי פעולה עם בתי חולים בישראל ובצפון אמריקה)".

אז יש סיכוי שתעשה ב־PTM מה שעשית בפרסייס ובאטיוניטי? תפשיל שרוולים כדי להאיץ את הדברים?
"אני לא מאמין. עברו קרוב לעשר שנים ואני מעריך את הדורות הצעירים יותר ואת היכולות שלהם. זו לא שאלה של מה אני אעשה אלא של מה הם יעשו. ככל שיעשו טוב יותר, הדרישה אליי תקטן".