"צריך להיאבק שלא תהיה מדינת הלכה": המשפטנית דפנה הקר בשיחה פתוחה על פמיניזם ומערכת המשפט

הבית

אחד הדברים שהדהדו לי בראש כשיצאתי מביתה של פרופ' דפנה הקר, זו הבקשה שלה שלא אפרסם את שמות ילדיה בעיתון. "אני מגינה עליהם מפני האיומים שאני סופגת בגלל הדעות שלי", היא אומרת לי כשאנחנו נפרדות לשלום, ואני חושבת לעצמי שזה עצוב שבישראל 2019 אישה (או גבר) מאוימת בגלל שהיא רוצה שנשים אחרות, ומיעוטים בכלל, יהיו שווי זכויות בחברה הישראלית. רגע לפני, כשאנחנו יושבות בסלון ביתה המרווח ברמת-אביב בתל-אביב, היא מסבירה לי ש"פמיניזם זו עדיין מילת גנאי עבור רבים"; אבל למי שעדיין חושב שפמיניסטיות הן "שונאות גברים" ו"רווקות ממורמרות" שגרות עם חתולים, פרופ' הקר יכולה לנפץ כמה סטיגמות שגויות.

קודם כל כי יש לה כלבה, ולא חתולים. קוראים לה קוקי, ולאורך כל השיחה שלנו היא שרועה על רצפת הסלון ועוקבת אחרי השיחה במה שנראה כמו עניין רב. מעבר לכך, הקר מאוד מאוהבת במשפחתיות שלה, בבעלה אלון ובילדיה. "אני מודה למי ששלח לי את אלון ואת ילדינו", היא אומרת בעיניים נוצצות. ובכלל היא מדברת הרבה על בעלה. איזו מין פמיניסטית זו?

"בתי הדין לענייני משפחה הפכו לג'ונגל"

הבית שלה גדול, מרווח וגם יוקרתי. "לא השגנו את זה ממשכורת של פרופ' באוניברסיטה", היא אומרת לי, ומפרגנת שוב לאלון על ש"השיג הכול בעשר אצבעותיו".

אני בוהה בחלון הענק בסלון, ומטיילת בעיניי בגינה המקיפה את הבית, בין עצי הליצ'י, התפוז והלימון, אל גינת הירקות והתבלינים שבעלי הבית מטפחים יחד, ואז חושבת לעצמי שאחד היתרונות הגדולים ביותר של הבית הזה הוא העובדה שהוא נמצא מול אוניברסיטת תל-אביב, שבה עובדת פרופ' הקר. "אני חוצה את הכביש, ואני בעבודה", היא אומרת.

ילדות

"נולדתי בירושלים להורים מאוד צעירים שלמדו אז בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. אמי עבדה שנים כעורכת דין בשירות הציבורי, הייתה היועצת המשפטית של משרד האוצר, ועבדה שנים במשרד המשפטים. אבי עו"ד פרטי, שמתמחה בדיני משפחה. כך שהמסלול שלי היה ידוע מראש. תמיד היה ברור שאלמד משפטים ואהיה עורכת דין. השיחות מסביב לשולחן היו על תיקים וסוגיות משפטיות, ומגיל צעיר הייתי מוטרדת מעוולות ומאי-צדק שראיתי, ולא התביישתי להגיד את דעתי.

"זה קשור לפמיניזם שהלך והתפתח עם השנים, אבל אז עוד לא קראו לזה בשם. החל מזה שלא הרשו לבנות להשתתף במשחקי הכדורגל בבית ספר, וכלה בבריונות שלא יכולתי לראות אותה.  ניסיתי להתווכח ולגרום לזה שיפתחו את משחקי הכדורגל גם לבנות, אבל איש לא הקשיב. בעניין הבריונות, אם היה איזה ילד שנטפל לילדה בכיתה, נלחמתי למענה. 

"גרנו תקופה בשכונת נווה יעקב בירושלים, שכונה שגרו בה בני העדה הגרוזינית, ולמדתי בתיכון 'רנה קסין'. הילדים בבית הספר התנשאו על בני העדה הגרוזינית, אז הודעתי להם בכוונה, ש'אני גרוזינית', על אף שאני לא.

"כילדה העסיקו אותי הסבל והמגבלות של האחר. היו ימים שלמים שהלכתי עם כיסוי עיניים, כדי לראות איך זה להיות אדם עיוור או עם ידיים קשורות, כדי לראות איך זה להיות אדם עם מוגבלויות. עוד לא היה לזה שם, אבל היה אכפת לי ממיעוטים, מאנשים עם מוגבלויות ומסבל של האחר".

התקפה מינית

"הותקפתי מינית כשהייתי בת 8, בירושלים ליד בית סבי וסבתי. זה היה אירוע מכונן בחיי. גבר זר תקף אותי בגינה. כשסיפרתי להורים, הם התייעצו עם קרובת משפחה שעבדה במשטרה, שאמרה להם לא להגיש תלונה, וכך זה נגמר. זה היה עידן אחר. מאוחר יותר, בצבא, הותקפתי מינית על-ידי המפקד שלי. זאת הייתה תקופה שבה המושג הטרדה מינית לא היה קיים. לא ידעתי שאפשר להתלונן על המפקד. חשבתי שזו בעיה שלי ושאם אתלונן, יעבירו אותי בסיס.

"אבל מהסיפורים האישיים שלי אני שואבת אופטימיות, כי תראו כמה עברנו מאז ועד היום. עם כל הייאוש והדיכאון, בתקופת חיים קצרה זכיתי לעבור ממצב שאין לדברים שם, ושאת לבדך מול המקרים האלה, ואין טעם להתלונן במשטרה 'כי זה לא יעזור', לשיח ציבורי ער מאוד לדברים האלה, ויש להם שם, וזו לא אשמתך, ואיך כולנו צריכים לפעול ביחד כדי שלאף ילדה אחרת זה לא יקרה חלילה. אני נאחזת בדברים האלה, ורואה בהם הישג אדיר של המון-המון נשים, וקצת גברים, שהחליטו לשנות את המציאות, ובמובנים מסוימים, לפחות ברמת השיח, הצליחו".

משפטים וחינוך

"בהתאם למסלול הקבוע מראש שלי, נרשמתי אחרי הצבא ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. התחלתי ללמוד - וזה היה נורא, שיעמום ושבר עבורי. זה היה עידן שבו לימודי משפטים היו  דוקטרינריים, ואותי עניין הקשר של המשפט לחברה, ולא החוק היבש.

"אני זוכרת שבאותה תקופה נקלעתי להרצאה של פרופ' גליה גולן על פמיניזם - ו'עפתי'. הרגשתי שסוף-סוף מישהי מדברת על הדברים שרלוונטיים לחיים. אז חזרתי לפקולטה ודיברתי עם המרצות הבודדות שהיו לי, כדי לראות איפה אפשר לקרוא על זה. אבל הן לא הצליחו להפנות אותי לחומרים עדכניים. השיעמום בלימודים ייאש אותי, אז נרשמתי לתואר שני בחינוך במהלך לימודי המשפטים. אני חושבת שחינוך זה הדבר הכי חשוב בעולם.

"בהמשך, התמחיתי במשרד שעסק בנזיקין, ותוך כדי המשכתי ללמוד חינוך. הייתי רצינית בכוונותיי  לעבור לקריירה בתחום החינוך במקום להגשים את החלום להיות עורכת דין. ההתמחות גם שכנעה אותי סופית שלא אהיה עורכת דין, וכנראה לא אעסוק במשפטים. אבל אז נתקלתי ב'ברושור' של הקרן החדשה לישראל על לימודי תואר שני בארה"ב, שעוסק בזכויות אדם. אמרתי לעצמי, שאם בכל זאת אהיה עורכת דין, זה התחום שמעניין אותי. התראיינתי לתוכנית, התקבלתי, ונסעתי לארה"ב לבדי. כתבתי שם את התזה שלי על רווקות - מה זאת רווקות, מה זה מוסד הנישואים ועוד. זאת הייתה חוויה מדהימה, ממש תיקון לאקדמיה המשמימה שחוויתי בתואר הראשון.

"כשחזרתי לארץ עבדתי כעורכת דין בשדולת הנשים, אבל לא נהניתי מספיק, ושוב חיפשתי את עצמי.  הלכתי לעשות דוקטורט בסוציולוגיה. שם הרגשתי שהגעתי הביתה. הרגשתי שהשפה הסוציולוגית, התיאוריות והשאלות הסוציולוגיות הן מה שמעניין אותי. אלה היו חמש שנים מדהימות, שבמהלכן גם נישאתי, והבאתי את שני ילדיי".

בעלי

"חזרתי מארה"ב בידיעה שאני עם גברים סיימתי, ושהם מאכזבים. שכנעתי את עצמי שאני לא רוצה זוגיות, גם באמצעות התזה שלי על רווקות. הייתי בת 25 וכבר רציתי ילדים. הלכתי להוריי ואמרתי להם שאני רוצה לעשות ילד לבדי. קיבלתי מהם את ברכת הדרך, קניתי כלב, ושכרתי דירה ברחביה לידם.

"את בן זוגי אלון פגשתי בפעם הראשונה בוושינגטון במפגש חברתי לפני שחזרתי לארץ. התחלתי איתו, אבל הוא לא 'שם' עליי. כשחזרנו לארץ, היינו שוב באותם מעגלים חברתיים, ונפגשנו. אבל אמרתי לעצמי שאני לא אתחיל איתו שוב, כי הוא לא מעוניין; ודווקא אז הוא נדלק. מאז אנחנו ביחד, ועבורי זה נס יומיומי שאני נשואה 20 שנה, ויש לי שני ילדים מקסימים.

"מאוחר יותר עשיתי את הדוקטורט שלי על גירושים ועל הסדרי הורות. העבודה על הדוקטורט לימדה אותי שיעור חשוב על זוגיות. אלון הוא העוגן של חיי, ועם כל הסערות שמתרחשות בחוץ, כשאני נאבקת, נחשפת ומנסה להשפיע, אני באה הביתה והוא מזכיר לי מה חשוב לגוף ולנפש, שזה אהבה, תמיכה, הביחד שאוסף אותך כל פעם, וגם הרווחה החומרית שמשחררת מדאגות, ואני יודעת להעריך אותה. הרווחה הזאת לא מובנת מאליה; אלון עשה הכול בעשר אצבעותיו, היא לא מהמשכורת האוניברסיטאית שלי".

פמיניזם

"מגיל צעיר הפריעו לי החסמים שהציבו בפני בנות. העובדה שבנות לא יכולות לשחק כדורגל, המאבק שרבות מאיתנו חוו בחטיבת הביניים כששלחו את הבנים לחוג לחקלאות, ואת הבנות לכלכלת בית. אני השתגעתי מזה. אמרתי ש'אני רוצה ללכת לחוג חקלאות', אבל אף אחד לא התייחס. סבתי אמרה לי שלעולם לא אתחתן, כי אני 'דעתנית מדי'.

"עד היום יש דברים שלא השתנו בגני ילדים, בסגנון 'בנות בוורוד ובנים בכחול'. בהצגות, הבנים הם הגיבורים עם החרב והבנות במטבח. ואת אומרת 'אלוהים, כמה אפשר לדבר'. אנחנו נתפסות כ'חופרות' וכמתוסכלות, אבל זה קריטי. אלה גילאים שהזהות המגדרית מתעצבת, והבנות לומדות שהן צריכות להיות עזר כנגדו, זה המסר שהן מקבלות מהגן.

"פמיניזם זה נושא לא מדובר, וזאת המהפכה החברתית הכי חשובה של המאה ה-20. לא יודעים מספיק על הנושא, וכשלא יודעים על משהו, הוא נופל על סטראוטיפים. פמיניסטיות נתפסות ככאלה שלא מורידות שערות מהרגליים, וכחניות, שונאות גברים. זו בורות. זה הפך לשם גנאי. חבל שלא מלמדים את ההישגים של הפמיניזם - זכות ההצבעה לנשים, השתתפות בשוק התעסוקה, צמצום אלימות ועוד - המאבקים וההישגים הכי חשובים הם בזכות התנועה הזאת.

"החלק האופטימי הוא מה שקורה היום במרחב הווירטואלי, ברשתות החברתיות. נשים צעירות נחשפות לפמיניזם לא דרך הממסד, שמשתיק ולא מדבר על זה, אלא דרך מה שקורה בפייסבוק ובמרחבים אחרים ברשת. למשל, תנועת ה-'metoo'. פתאום כשבתי מוטרדת על-ידי נהג מונית או באוטובוס, היא לא לבדה בדבר הזה, היא כבר קראה על זה בפייסבוק. וכשבבית הספר יש הפליה נגד בנות בגלל ש'העזו' להגיע במכנסיים קצרים, מתחילה 'מחאת המכנסונים'. ישנם כל מיני דברים שלא באו מלמעלה אלא מלמטה. נשים צעירות מעצימות זו את זו, וזה אדיר".

"גם אם הממסד משתיק תנועות חברתיות, ולא נותן לנו את הבמות שאנחנו צריכות כדי להיות נשים שוות זכויות, חזקות ומודעות, יש לנו היום ערוצים שלא היו פעם".

הג'ונגל בדיני משפחה

"מדברים הרבה על אקטיביזם שיפוטי בבית המשפט העליון; אבל בפועל יש אקטיביזם שיפוטי פרוע בערכאות הנמוכות, ואסור להשלים עם זה, כי אז נעלם המשפט. אני בעד אקטיביזם שיפוטי בעליון, כי הוא מייצר הלכות שמחייבות את כולם, אבל בערכאות הנמוכות, זה מסוכן כי אין דין ואין דיין. מה שקורה בדיני משפחה הוא שאנשים פונים לייעוץ משפטי, ואין ייעוץ משפטי, כי אי-אפשר להגיד להם מי יקבל משמורת, או כמה מזונות נשלם או איך יתחלק הרכוש - אנחנו לא יודעים כלום, כי בתחומים רבים יש 'מערב פרוע', ג'ונגל, בפסיקות של בתי המשפט. 

"פעם היה ברור שאם האימא לא מסוממת, היא תקבל את המשמורת, ואם אתה לא אסיר בכלא, תשלם 1,200 שקל מזונות לילד, והרכוש יתחלק חצי-חצי. היום אין כלל מנחה. היום המצב הוא שפסיקת משמורת לאב מתרחשת ב-17% מהתיקים (על פי מחקר שערכה סטודנטית שלי, עו"ד אורית ג'קמן), ומאות פסיקות של משמורת משותפת; והמזונות? אולי יפסקו 2,000 שקל לילד ואולי אפס. איש לא יודע מה יהיה, אז מנהלים הליך לוחמני. העובדות-הסוציאליות והשופטים בבתי המשפט לענייני משפחה מתפרעים, ומשמורת משותפת פיזית הפכה להסדר מאוד-מאוד דומיננטי בפסקי דין של שופטי משפחה. זאת, על אף שהחוק לא שונה ו'חזקת הגיל הרך' (שטובת ילדים עד גיל 6 היא להיות בחזקת אמם) וחובת האב לזון את ילדיו עדיין שם.

"בגלל הבלגן בבתי המשפט ושאין דין ואין דיין, יש סחטנות גט וסחטנות כלכלית. גברים מרוויחים הרבה יותר בממוצע, והם יכולים לנהל הליכים ארוכים ויקרים, השעון הביולוגי שלהם דופק אחרת, ונוצר פה שדה לא שוויוני ביחסי הכוח שלו. ואם בית המשפט לא מגן על הנשים, ואומר 'זה בסדר שאבא ידרוש עכשיו משמורת משותפת, גם אם הוא עבד 20 שעות ביממה, ולא היה הורה מטפל עיקרי; ואז משאירים את הנשים בחוסר כל.

"סטודנטית שלי עשתה מחקר, שהראה שאותה שופטת בבית המשפט לענייני משפחה נותנת כל שלושה חודשים פסק דין שונה, הפוך מהקודם. רוב השופטים בבתי המשפט למשפחה עושים מה שהם רוצים. ברגע ששופטים מתעלמים מהחוק, ומהפסיקה התקדימית המעטה שיש, ואומרים ש'כל מקרה נבחן לגופו' - בפועל, זה אומר שאין משפט. הכאוס גדול. אין בתחום קווים מנחים, נורמטיביים ומשפטיים".

מהפכת השוויון במזונות

"לא אהבתי את מה שקרה בבתי המשפט בעקבות פסיקת העליון, שמכונה 'מהפכת השוויון בנטל המזונות' (שקבעה לראשונה שוויון בין הורים בעלי אותן יכולות כלכליות ושהות זהה, בנטל המזונות לילדים בגילאי 6-15, א' ל"ו). במצב של משמורת משותפת והכנסה דומה, קשה להתווכח עם זה שהמזונות צריכים להתחלק באופן שווה. עקרונית, הפסיקה נכונה אבל בפועל יש כאוס בתחום הזה בבתי המשפט לענייני משפחה.

"אחת הבעיות בפסק הדין היא שלא נאמר מפורשות שהוא לא חל רטרואקטיבית. ואז, באופן לא הגון עורכי דין מעודדים היום גברים לפתוח הסכמים שנסגרו בעבר, וזאת בעיה. בעיה שנייה היא שמה שקורה בבתי המשפט הוא שגם כשאין משמורת פיזית משותפת, וגם כשאין הכנסה דומה להורים, פוסקים 'אפס מזונות' או מפחיתים אותם דרמטית. מוטטו את ההלכה והחוק. ומה זה היום משמורת משותפת? יש שופטים שאומרים 'חצי-חצי', ויש שאומרים שזה 40-60 ופחות. תלוי על מי נפלת".

פסק דין הבוגדת

"יש לי בעיה קשה עם מה שנקרא 'פסק הדין הבוגדת' (שבו בחר העליון לא להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול ששלל מאישה את זכאותה לשיתוף בדירת מגורים, בין היתר, עקב מתן משקל לבגידה). אחד הדברים שמקוממים אותי הוא דברי השופט אלכס שטיין, שאמר 'אני, בית המשפט, אדיש לשאלה אם בני הזוג בחרו לנהל את הזוגיות שלהם באופן פמיניסטי או באופן פטריארכלי'. זאת נסיגה של 50 שנה אחורה.

"מה שהמשפט עשה בשנים האחרונות הוא לא להיות אדיש לשאלה הזאת, ולהבין שלא בוחרים בזוגיות פטריארכלית, וזו זוגיות שנכפית על האישה; שהיא אקט כוחני, של ניצול, והמשפט שם כדי להגן על הנשים מפניה. השופט שטיין אומר למעשה, שהמשפט אדיש לשאלה אם אנחנו בזוגיות שוויונית או דכאנית. זה לא יעלה על הדעת.

"מעבר לכך, יש בפסיקה הזאת קבלה של מוסר כפול, שלפיו כשגבר בוגד, בדין הדתי מעלימים עין, אבל כשאישה בוגדת, זה יכול לשלול לה את הרכוש. וזה קורה כשאף אחד לא קבע שאותה אישה בגדה. זו שערורייה גדולה. זה קורה כשכל השופטים, בכל הערכאות שדנו בתיק, היו גברים. יהיה פה דיון נוסף, וזה לא יכול לעמוד אחריו".

 השופט אלכס שטיין / צילום:רפי קוץ

פחד

"על רקע דעותיי אני מאוימת כל הזמן. ארגוני הגברים הם כוח אלים, חסר גבולות, שמאיים על מי שחושב אחרת מהם. הפעילים מגיעים לכנסים ומפוצצים אותם. בהפגנות הם תולים בובה בגודל בן אדם עם חבל, כדי לדמות אדם שהתאבד, ומקדמים את השקר ש-200 גברים גרושים מתאבדים בארץ כל שנה. הוכחנו בבדיקה אמיתית שרק 20 גברים, שהם הורים לילדים קטנים וגרושים, מתאבדים בשנה; ולא יודעים אם זה קשור להליכי הגירושים. אני לא מזלזלת בכאב האישי ובטראומה שבאים עם הגירושים, אבל אני קוראת לגברים להיות מעורבים במהלך הזוגיות, ולא להתעורר בזמן הגירושים, ולא לנהל קמפיין ולובי שקרי ואלים.

"ארגוני גברים פנו לרקטור שלי כדי שיפטר אותי. יום אחד ארבעת הצמיגים של הרכב שלי היו חתוכים; וכשאני מארגנת כנס, אני מקבלת טלפונים מאיימים. יכול להיות שזה הם, ויכול להיות שזה לא הם, אבל זה מפחיד, כי חלק מהגברים בארגונים האלה מאוד 'שרוטים'. לא ניתקו אותם מילדיהם מכיוון שהם היו 'אב השנה', אלא מכיוון שהם היו אלימים. שופט משפחה ניגש אליי בהשתלמות ואמר לי 'אם את חושבת שאני פוסק לפי מה שאני מאמין, את טועה. אני לא. אני מפחד מהם'". 

הבחירות לכנסת

"אחד הדברים העצובים שקרו בבחירות האחרונות הוא שהתמודדו ונבחרו הרבה פחות חברות-כנסת, ורוב הח"כיות שהתעסקו ב'מגדר' לא נבחרו. בעיה נוספת היא, הנושאים שהיו על סדר היום. כל הזמן אמרו 'כן ביבי, לא ביבי'. לא ייתכן שזה יהיה הנושא היחיד. לאן נעלמו סוגיות של חינוך ואלימות והדרת נשים. סוגיות שחייבות להיות על השולחן ולהשפיע על דפוסי ההצבעה.

"עכשיו אפשר לנצל את ההזדמנות של הבחירות הנוספות, ולהעביר מסר שההצבעה הבאה צריכה להיות גם דרך העדשה המגדרית ומעמד הנשים בישראל. הגיעה אליי פנייה של מישהי שגמרה קורס של בנות בצבא, וכל הקורס אסור היה להן לדבר עם בנים. היא קיבלה 'שעה ביציאה', כי דיברה עם בן. זה בלתי נתפס. ימי הביניים. הדרת נשים בצבא, במוסדות להשכלה גבוהה שמלמדים בהפרדה ונושאים נוספים - אסור להשלים עם הדברים האלה. איש לא דיבר על זה בקמפיינים האחרונים.  חייבים לדבר על הסוגיות האמיתיות. זה לא עניין מפלגתי, זה עניין של שינוי השיח הציבורי והפוליטי.

"אני חרדה לדמוקרטיה. אחת הטרגדיות של הבחירות האחרונות היא, שזכויות אדם הפכו להיות משהו שמזוהה עם מחנה אחד, למילת גנאי כמעט. זכויות אדם הן של כולנו, ועלינו לשמור עליהן. הזכות להתבטא, להתארגן, לבחור ולהיבחר - אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. הכרסום בהזדהות עם זכויות אדם הוא מסוכן.

"מישהו חשב שיורידו חיילת מרכב, כי חייל דתי לא מוכן לנסוע איתה? מישהו חשב שיאסרו על ילדות ללבוש מכנסיים קצרים? מישהו חשב שאומן יופיע עם עיניים קשורות, כי אסור לו לראות נשים? מה קורה פה? אז יש סכנה למושכלות יסוד, כמו זכות ההצבעה לנשים. שום דבר לא מובן מאליו, וכולנו צריכים להיאבק על כך שלא נהיה מדינת הלכה, שלא נהיה מדינה פשיסטית, ושהדמוקרטיה, באופן המהותי שלה, תישמר, ושלא יהיה שלטון רוב אלים.

 בנימין נתניהו / צילום: יוסי זמיר

סדר יום אופייני

"אני מתעוררת בשש וחצי בכל בוקר. הילדים כבר גדולים, אבל אלון ואני עוד מתארגנים עם הקטן. אלון לוקח אותו לבית הספר, ואני מתחילה את הבוקר בקריאה ובמענה לעשרות אימיילים. אחרי זה אני הולכת לאוניברסיטה. מאז שאני ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר, אני מגיעה כמעט כל יום לאוניברסיטה. 

"היום עובר במהירות עם הרבה ראיונות של מועמדות לתוכנית לתואר שני, או עם פגישות עבודה עם מרצות, עם הסגל המינהלי, הרבה כנסים והוראה בקורסים. אני מרצה הרבה הרצאות אורח. את המחקר האקדמי אני עושה בעיקר בקיץ, כשיש חופשה. 

"אני ממשיכה גם להיות אקטיביסטית, ואני מעורבת בפרויקטים של מנהיגות פמיניסטיות מכל המגזרים. אני טסה לא מעט לחו"ל, לארה"ב, כדי ללמוד איך מתנהלים שם בתחומים שמעניינים אותי. החיים שלי מעניינים מאוד, ואין יום שדומה ליום אחר".

גינה לי חביבה

"אחד הדברים שאני עושה לנפש הוא טיפוח הגינה שלנו. אלון ואני גננים חובבים. הגינה היא 'הבייבי' שלנו, ואנחנו לא לוקחים גנן מבחירה. היינו עכשיו בלונדון לחגוג 20 שנות נישואים, והלכנו לתערוכת הגינון הגדולה בעולם, בצ'לסי, והיינו בעננים. אנחנו רואים תוכניות גינון בטלוויזיה, אוהבים לקנות שתילים, לשתול זרעים ולגדל דברים שאפשר לאכול".

 דפנה הקר / צילום: יונתן בלום

קריירה חלופית

"אם לא הייתי משפטנית, אני חושבת שהייתי הולכת לעולם של החינוך, והופכת להיות מנהלת של בית ספר, ואולי 'קודקודית' חינוך; אבל יכול להיות שהחינוך הפורמלי היה שובר אותי, והייתי פונה לאלטרנטיבות. ללמד אחרים זו זכות ומשימת חיים".

לא יודעים עליי

"שאני בוכה הרבה. אני בוכה גם מפרסומות. יש לי דימוי של קשוחה כזאת, מין אשת ברזל; אבל אני אוהבת את הבכי שלי, אני מחוברת אליו, ואני מעודדת אותו אצל אחרים. אנשים חושבים שיש סתירה בין להיות אשת ברזל לבכי - ואין.

"מה שמניע אותי הוא ההזדהות והרצון שיהיה יותר טוב לכולם, וזו מוטיבציה רגשית, שמתרגמת לעשייה שבה כלפי חוץ את חייבת להיות קשוחה, כי העולם בחוץ קשוח, אבל בעיניי רצוי לבכות במקביל".

השאלון

מה מכעיס אותך?

"אי צדק ובורות".

על מה את מתחרטת?

"על מקרים שבהם העלבתי אנשים בלי להתכוון".

למי את מתגעגעת?

"לסבים ולסבתות שלי".

את מי את מעריצה?

"אני נגד הערצה, אבל השופטת רות ביידר-גינסבורג מעוררת השראה בעיני".

החולשה הכי גדולה שלך?

"קשיחות יתר. כלפי עצמי, כלפי הילדים, כלפי הסטודנטיות".

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"חדוות החיים".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"אימיילים של הכרת תודה מסטודנטיות".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"כשראיתי השבוע עם הבת שלי את הסרט 'משפחה בהפתעה'. זה מביך. זו קומדיה דבילית, אבל כמעט כל דבר מצליח לגרום לי להזיל דמעות".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"אני לא צוחקת מספיק, אבל אני מנסה לצחוק יותר ויותר. אלון, בעלי, מצחיק אותי".

על מה לא תסלחי?

"לפעילים של ארגוני הגברים שניסו לזרוע בי פחד".

מה חסר לך בחיים?

"שלום עם הפלסטינים".

מהו בעינייך האושר המושלם?

"קודם כל בריאות, אחר-כך אהבה ואחר-כך סיפוק בעבודה".

איזה חטא היית מבצעת אם היית יודעת שלעולם תיתפסי ולא תשלמי כל מחיר?

"הייתי לוקחת 20% מכל המיליארדרים בעולם, ומחלקת אותם לעניים".

בעצם רובין הוד?

"בעצם מס העיזבון, שאני מאוד בעדו".

מהו המאכל האהוב עלייך?

"פאסולי. זה מאכל עיראקי של קציצות הודו עם שעועית או קישוא. ובכלל אני מתה על האוכל העיראקי, ואני מודה למי ששלח אלי את בן הזוג העיראקי שלי שיודע לבשל".

הריח האהוב עלייך?

"ריח היסמין".

הצליל האהוב עלייך?

"ככל שאני מתבגרת אני יותר ויותר אוהבת שקט".

כיצד היית רוצה למות?

"הייתי רוצה לקנות מראש בבית מרקחת את מה שיהרוג אותי, ושכשאני אחליט שהגיע הזמן, אני אשתה את זה, ואמות במיטתי. זה נושא שמאוד מעסיק אותי. ילדיי כועסים עליי כשאני מדברת על המוות".

את מדברת עם הילדים על זה?

"ברור. אני אצטרך את העזרה שלהם. היום זה בניגוד לחוק, אבל אני מקווה שעד שאזדקק לזה אני אשנה את החוק".

רזומה

אישי: דפנה הקר (50), נולדה בירושלים ומתגוררת ברמת-אביב בתל-אביב. נשואה לאלון, בעל מפעל לייצור סוללות ואם לשלושה ילדים

מקצועי: משפטנית וסוציולוגית, פרופסור חברה בפקולטה למשפטים וראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. בולטת במחקריה הסוציו-משפטיים על משפחות בישראל ובפעילותה למען זכויות נשים

ועדת שניט: כתבה את חוות-דעת המיעוט בדוח הביניים של "ועדת שניט", שדנה באופן חלוקת האחריות ההורית בעת גירושים, וסברה כי צריך לבטל את "חזקת הגיל הרך", הקובעת כי טובתם של ילדים עד גיל 6 היא להיות בחזקת אמם, אבל להמיר אותה ב"חזקת ההורה המטפל העיקרי". בהמשך התפטרה מהוועדה ויצאה נגד מסקנותיה לבטל את חזקת הגיל הרך, בלי שום חזקה משפטית אחרת. ההמלצות האלה לא חוקקו עד כה

פעילות חברתית: פמיניסטית ופעילה חברתית. הייתה ממייסדות תנועת "איתך - משפטניות למען צדק חברתי", חברת הנהלה בשדולת הנשים וראשת ועדת ההיגוי למרכז הידע על נשים מטעם משרד המדע

מחקרים: מחקרה עוסק בקשר שבין משפט לחברה, בדגש על מגדר ומשפחה. פרסומיה עוסקים בגירושים, במשפחה ועבודה, ברווקות, בירושות, בצוואות, בזיקנה ועוד.

פרסים: על פעולתה למען נשים בישראל, הייתה הראשונה לזכות ב"אות קטן", על שמו של פרופ' יוסי קטן, שאותו מעניקה עמותת "רוח נשית" לנשים הפועלות בהתנדבות למען צדק מגדרי. השנה זכתה בפרס מישל הלפרין של אוניברסיטת בן-גוריון על מצוינות במחקר וכן בפרס ע"ש ג'ול בלוש מטעם ארגון NCJW על תרומתה לחקר המגדר ועל פעילותה האקטיביסטית.