אין מנוס מפני איחוד מוסדות ההשכלה הגבוהה

מצבה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל כיום משקף רצף של החלטות שלא תוכננו בראייה ארוכת-טווח עם אבני דרך למעקב, ואי התאמת המדיניות תוך כדי תנועה לנסיבות המשתנות.

המערכת הנוכחית היא "תוצאתית" עם רבדים של מוסדות השכלה גבוהה ועודף מוסדות ביחס לגודל האוכלוסייה. רבים מהמוסדות מלמדים את אותם התחומים ומתחרים על אותם הסטודנטים ומביאים לרמת תחרות פרועה על סטודנטים וסגל מרצים, בעיקר בתקופה של ביקוש נמוך ללימודים גבוהים.

עד אמצע שנות ה-90 עמדו האוניברסיטאות בראש הפירמידה, ומתחתן היו מספר מכללות אקדמיות לחינוך ומוסדות אקדמיים לאמנויות. עם פתיחת נדבך המכללות הציבוריות והפרטיות חלה שחיקה בהבדלים שלהם והצטמצם הפער שביניהם.

המכללות התקרבו לאוניברסיטאות - הן הפכו למוסדות אקדמיים הכוללים תואר שני, תזה ואף פוטנציאל לתואר שלישי, הן מציעות מגוון רחב של מקצועות לימוד, ומצפות מהסגל גם לחקור ולא רק ללמד. 

שייריה של הריבודיות בין המוסדות להשכלה גבוהה בישראל נעוצים בשני אלמנטים בהם יש לאוניברסיטאות יתרון: תדמית ועוצמה כלכלית.

האוניברסיטאות נהנות מחוסן כלכלי ואקדמי, בין היתר בשל גודלן, הוותק, קבלת תקצוב גבוה יותר מהמדינה, קיומם של תחומים ייחודיים כמו רפואה, והעובדה שיש להן תשתית מבוססת לגיוס משאבים מתרומות. המכללות מפצות על החסרונות האלה בהפגנת גמישות מחשבתית וניהולית, חדשנות בהוראה, התנהלות יזמית, קשרי קהילה וממשקים עם שוק העבודה.

המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) מנסה בעת האחרונה להגדיר מחדש את הריבודיות במערך ההשכלה הגבוהה בישראל. אולם, נראה כי הסוסים ברחו כבר מהאורווה, והניסיון להגדיר מודל ריבוד עדכני במערכת הקיימת היום עלול להיות הוא בזבוז משאבים וזמן שלא יקדם את המערכת להתמודדות עם האתגרים הגדולים שניצבים לפתחה.

למשל, הירידה בביקוש להשכלה גבוהה, שהחלה ב-2013 וצפויה להימשך עד 2023 לפחות, מידת הרלוונטיות של ההשכלה הגבוהה לדרישות התעסוקה, היחס בין נגישות למצוינות אקדמית, פערים בתנאי העסקת הסגל ומודל התקצוב המיושן והקשיח.

לכן, נדרש מהלך אסטרטגי צופה קדימה לפחות ל-2030. מדובר בארגון מחדש מנווט מלמעלה, שהוא מעבר למהלכים חשובים שהמל"ג מקדמת כמו 'הקמפוס החדש'. המהלך הגדול מחייב הבנייה אחרת של המערכת תוך איגום מתוכנן של המוסדות הקיימים, שיביא ליצירת תחרות הוגנת יותר בשוק שמעניק כיום יתרון ניכר לאוניברסיטאות.

מהלכים כאלה בוצעו בהצלחה במדינות שונות בעולם במהלך העשורים האחרונים וכדאי ללמוד מהצלחות אלה.

צמצום מספר המוסדות להשכלה גבוהה חיוני כדי ליצור מוסדות גדולים יותר שיכולים להתמודד בתנאים המשתנים ביתר יעילות. זאת ניתן לבצע על ידי איחוד של מוסדות למרכזים אוניברסיטאיים, שכוללים מקבץ של מכללות מתוקצבות ואף לכלול מכללות בלתי מתוקצבות.

למרכז אוניברסיטאי כזה יהיה נפח אקדמי מרשים, מגוון תוכניות אקדמיות לצד התמקצעות בתחומים מסוימים. מהלך זה גם יסייע בתכנון המערכת, שכיום רק המכללות המתוקצבות מתוכננות בה, והוא גם יצמצם במידת מה את הפער הגדול שבין תנאי העסקה של סגלי אוניברסיטאות ומכללות שקיים כיום.

המרכזים האוניברסיטאיים החדשים יעלו את האיכות האקדמית בגלל המסה הקריטית של סטודנטים וסגל שיהיו בהם, המעמד היוקרתי החדש שיינתן להם, החוסן הכלכלי והסינרגיה הפנימית שבמיזוג או איחוד מבחינה אקדמית, מינהלית ותשתיתית.

אוניברסיטאות המחקר יתמקדו בלימודים לתואר שני ושלישי בעלי היבט מחקרי, יכשירו את סגלי המרכזים האוניברסיטאיים, ויעשו מחקר בהיקף משמעותי. המרכזים האוניברסיטאיים יתמקדו בלימודים לתואר ראשון ובלימודי תואר שני ושלישי בעלי היבט מקצועי - פרופסיונלי. הריבודיות תהיה, אם כך, בין מוסדות מחקר שזה אכן המיקוד שלהם, לבין מרכזים אוניברסיטאיים, בעלי אופי יותר יישומי. חלוקת עוגת התקציב תבנה מחדש והתקצוב יהיה בזיקה לתמהיל חדש שבין הוראה ומחקר.

במקום לנסות לחדד הגדרות מבדילות בין סוגי המוסדות הקיימים עתה מוצע לפעול למען רפורמה מערכתית כוללת שתארגן את המערכת מחדש: אוניברסיטאות ובמרכזים אוניברסיטאיים.

יש לצאת לפרדיגמה חדשה, שיש לה כיוון ופוטנציאל צמיחה. המעבר אינו פשוט ויש לתכננו בשום שכל, עם תרחישי ביצוע שונים וניתוח סיכונים. במשבר צריך לחשוב אסטרטגית ולהעז לעשות שינוי מהותי. 

הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית בית ברל וחברה לשעבר במועצה להשכלה גבוהה