יוסי אקרמן: "הגיע הזמן שהמדינה תשקיע גם בצפון, ולא רק בדרום"

אני: תמיד אחר, לא רוצה להיות טוב יותר, אלא שונה, מבודל, לא בקונצנזוס.

משפחה: הצד של אמא מצ'כיה. סבא נעלם, סבתא ושלושת הילדים נשלחו לאושוויץ כשאמא הייתה בת 14. מנגלה עשה להם סלקציה ומכיוון שהיא ואחותה התאומה לא היו זהות, הן ניצלו ושרדו, שוחררו בגיל 16, עלו על אוניית מעפילים והגיעו למחניים. אבא, שגדל על הגבול עם רוסיה במשפחה בת עשר נפשות, הסתובב כל המלחמה בין הפרטיזנים, והצליח לעלות על אוניית מעפילים. הוא הגיע למחניים, התאהב באמא, והם התחתנו ועברו לתל אביב. הוא היה בן 24, היא בת 18, ואחרי שנתיים ילדה אותי.

אבא עבד בבניין וברפתות בגבעתיים, עד שראה מודעה של תוכנית הכשרה למורים ביישובי ספר, ללא שכר לימוד, והוא הגיע לבית לחם הגלילית כמורה, ואמא הייתה עוזרת בית וניקתה את בית הספר. לימים, נעשה מנהל בית הספר המקומי והיה המורה המיתולוגי של היישוב.

החלום של ההורים היה להיות חקלאים, כי בהיררכיה המקומית הם היו במעמד הגבוה, וכשהתפנה משק, קנו אותו. הם גידלו תרנגולי הודו, ירקות ומטעי פרי, עבדו קשה והתפרנסו בדוחק.

ילדות: בית לחם הגלילית. אנחנו, שלושת הילדים, היינו חלק מכוח העבודה. חיינו חיים פשוטים, מאושרים. השתתפנו במסיבות של המבוגרים ונסענו על טרקטורים מגיל צעיר מדי. אחרי היסודי, כולם עברו ללמוד בקריית טבעון, ואבא שלח אותי ללמוד מקצוע בבשמת בחיפה, מה שניתק אותי מהחברים. השואה הייתה נוכחת בבית, אף על פי שההורים לא דיברו עליה בכלל, גם לא ביניהם. לא היו לי מחשבות מה אעשה שאגדל, חשבתי תמיד על השנה הבאה.

אווירונאוטיקה: נרשמתי ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה ובסיום הלימודים אבא הגאה קנה לי את השעון הראשון שלי. התקבלתי לקורס טיס בגיל 22, הייתי הכי מבוגר, מהנדס וטייס בינוני. אחרי שנה הודחתי ועברתי ליחידת ניסויים מסווגת, וכשהייתי לקראת סוף שנת הקבע, דפקו לי בדלת ואמרו שאבא נהרג.

יתמות: המוות של אבא נפל עלינו משום מקום. הוא יצא לשירות מילואים ביחידת הגנה מרחבית, בן 52, ומישהו פלט כדור והרג אותו. הייתי בן 26, הבכור. נסעתי לאמא כדי לבשר לה את הבשורה הנוראית. היא צרחה מכאב. התייעצתי עם אשתי, השתחררתי, הלכתי להחליף את אבא, ואמא אמרה: "מהיום אתה הבעל שלי, אתה אחראי על העניינים". החברים לימדו אותי את העבודה במשק, אחי עזר לי מאוד, והצלחתי להפוך אותו לאחד המתקדמים והרווחיים באזור.

אירית: אשתי, הייתה מורה ומפקחת. היא גרה 100 מטרים מאיתנו, אבא היה המורה שלה ואני לימדתי אותה שיעורים פרטיים. היינו חברים און אנד אוף והאגדה מספרת שכשנפלתי מקורס טיס הצעתי לה נישואין. אנחנו ביחד 52 שנים. יש לנו ארבעה ילדים ו-12 נכדים.

אלביט: הייתי חקלאי מכל הלב, עד שחברים שכנעו אותי לקחת חצי משרה באלביט, בפרויקט הלביא. עבדתי בלול מ-5:00 עד 9:00, ובחניה של אלביט הייתי מנער את הבוץ מהנעליים ונכנס למשרדים. אחרי כמה חודשים הבנתי שאני חייב לבחור, השכרתי את המשק ובסוף מסרתי אותו ונשארתי בחברה 30 שנים. בכל פעם הבוס מעליי עזב והציעו לי את התפקיד שלו, עד שמוניתי לנשיא. קנינו 50 חברות, הגדלנו את החברה פי 10, 12 אלף עובדים. בגיל 63, כשראיתי שאני חוזר על עצמי ויש לי יו"ר מדהים, הודעתי שאני עוזב. חזרתי למשק, נטעתי 3,000 עצי זית, נסעתי ללמוד באיטליה ובספרד איך מכינים שמן זית, הקמתי בית בד והכנסתי אליו את כל המשפחה.

אופן וואלי: בגלל שבאתי מהייטק ואני יודע שרובו מתרכז במרכז, החלטתי להרחיב את הסטארט-אפ ניישן לצפון ולהקים חממה ליזמים עם השותף שלי, אופיר דובובי. היום יושבים אצלנו בשלושת המרכזים שלנו בצפון 130 סטארט-אפים, עוזרים להם לגייס כסף, בחלקם אנחנו מושקעים אישית, מלווים אותם, מפגישים אותם עם מרצים ומשקיעים ועוזרים להם להתפתח. הגיע הזמן שהמדינה תשקיע גם בצפון, ולא רק בדרום.

פנאי: אני יו"ר תנועת הנוער של השומר החדש, בוועד המדעטק, הולך לזיתים כל בוקר ומבלה עם הנכדים כל יום.
תפיסת עתיד: נוער נוער נוער, להשקיע בו. הקמנו באופן ואלי אקדמיה לחדשנות ויזמות, שמכינה את היזמים למאה ה-21, עם קורסים בתשלום. יש לנו פניות ממשקיעים שמעוניינים להרחיב את המודל הזה בארץ ובחו"ל.