לעצור את האיסור הגורף על שכר גבוה בפיננסים

בתקופה האחרונה שוב מתקיים דיון ציבורי סביב חבילת השכר שמגיע למנהלים בכירים, בין היתר על רקע הסכומים שתשלם שיכון ובינוי למנכ"ל אייל לפידות. המקרה של לפידות הוא האחרון בגל של עזיבות מצד בכירים בבנקים, בחברות ביטוח ובבתי השקעות, אשר בחרו לעבור לחברות ריאליות או לקרנות השקעה פרטיות, שם החוק אינו חל, ואין הגבלה על שכר המנהלים.

רצף המקרים הללו חייב להדליק נורה אדומה. לא כי יש מקום לרחם על המנהלים שעזבו, אלא מכיוון שבראייה ארוכת-טווח עלול גל העזיבות הזה - אם יימשך - לפגוע באיכות הניהול בשוק ההון. במציאות הגלובלית שבה פועלת הכלכלה הישראלית, עם הלחצים הגדלים מסביב לתחרות ולהתייעלות, חוק שכר הבכירים הוא דוגמה לרגולציה מקומית וכמעט דרקונית על המגזר העסקי, שקשה למצוא לה מקבילה בעולם.

החוק הקיים מציב למנהלים בחברות פיננסיות תקרת שכר בגובה של 2.5 מיליון שקל בשנה או פי 35 מהשכר הנמוך בחברה. מדובר במגבלה מחמירה אפילו ביחס לגרסאות קודמות של החוק, שאף הן נחשבו מרחיקות לכת וחריגות בנוף הרגולציה הבינלאומית. המהלך התאפשר במידה רבה תודות לדינמיקה הפוליטית שאפיינה את הכנסת ה-20, ואשר בה יוזמות פופוליסטיות זכו לתמיכה מצד שר האוצר ומצד רבים מחברי הכנסת.

כעת, לנוכח ההבנה הגוברת בקרב הפוליטיקאים כי הקו האנטי-עסקי לא מביא קולות בקלפי, וכי יש לעודד הקלות ברגולציה - צירוף הנסיבות הזה מאפשר לחשוב מחדש על חוק שכר הבכירים. זה הזמן לקדם תיקונים לחוק, אשר ירככו את ההסדר הקיים והמחמיר מדי - אפילו ללא צורך לבטלו כליל. למעשה, ביטול החוק כולו אינו ריאלי וגם אינו רצוי, שכן פיקוח מאוזן עשוי דווקא לתרום ליציבות המערכת, לממשל התאגידי ולהגנה על המשקיעים.

החדשות הטובות בהקשר זה הן שהפתרונות לריכוך החוק נמצאים בהישג יד. לדוגמה, ניתן ליישם את המודל שעליו המליצו לפני מספר שנים צוות הרגולטוריות שפעלו אז במשרד האוצר - מיכל עבאדי-בויאנג'ו, דורית סלינגר ויעל אנדורן. המודל הציע תקרת שכר בגובה 3.5 מיליוני שקלים למגזר הפיננסי, תוך מתן שיקול-דעת לבעלי המניות מהציבור האם לאשר שכר גבוה יותר.

בדומה לחוק הקיים, הסנקציה בגין חריגה מהתקרה תהיה אי-הכרה בהוצאות השכר לצורכי מס. אך בניגוד לחוק הקיים, לא ייקבע איסור גורף על גובה התשלום ביחס ליתר המשכורות בחברה - ובכל מקרה, ההחלטה הסופית תהיה כאמור של המשקיעים מהציבור.

זהו מודל המבטיח פיקוח אך מאפשר גם גמישות, ובעיקר שם את הדגש על זכותם של המשקיעים להחליט בעצמם ולגבי עצמם.

פתרון אפשרי נוסף מצוי בתיקון 20 לחוק החברות, אשר נחקק בתחילת העשור. התיקון הסדיר לראשונה את שכר הבכירים בכלל החברות הציבוריות בישראל (ולא רק הפיננסיות), אך במקום להתערב בגובה השכר ולהכתיב תקרה מספרית קשיחה - החוק מתווה אמות-מידה וקריטריונים לקבלת החלטות.

אלה מעודדים חברות לתכנן את מדיניות התגמול שלהן בראייה ארוכת-טווח, ובעיקר לבסס את השכר למנהלים על ביצועים ועל הצלחה. זוהי בדיוק הגישה הרווחת כיום בעולם, ותיקון 20 השכיל לאמץ בכך נורמות בינלאומיות מתקדמות. התיקון מחייב אף הוא את אישור בעלי המניות לתשלום השכר, ובכך מחזק פעם נוספת את מנגנוני הממשל התאגידי.

ריכוך החוק הקיים ברוח אחד משני הפתרונות הללו ישיב את נקודת האיזון על כנה. כך, הרגולציה הפיננסית בישראל תבטיח פיקוח ברמה נאותה על שכר הבכירים אך תאפשר גם גמישות ותקל ברגולציה על המגזר העסקי. 

הכותב הוא עורך דין, מומחה לשוק ההון