טראמפ מבקר את הפד, אבל הוא ממש לא הראשון שהפגין עוינות כלפי הבנק המרכזי

כשהנשיא טראמפ מתלונן על הפדרל ריזרב, הוא משתתף במסורת של הלקאת הבנק המרכזי שמתחילה כבר בימיה הראשונים של ארה"ב - אבל למרות כל הטעויות של הפד במרוצת השנים, מוטב לארה"ב לחיות עם בנק מרכזי מאשר בלעדיו.

טראמפ לא מסתיר את התיעוב שלו כלפי הפוליטיקה של הפד. בקמפיין הבחירות שלו ב-2016 הוא אמר שמדיניות הבנק המרכזי מקילה מדי, ומלבה "בועה גדולה, שמנה ומכוערת". כעת הוא טוען שהפד העלה את הריביות יותר מדי בשנה שעברה, והוא חוזר וקורא לבנק המרכזי להוריד אותן. ביום ג' שעבר הוא אמר שהוא יוכל לשקול להוריד בדרגה את יו"ר הפד, ג'רום פאואל.

טראמפ מותח ביקורת פומבית על הפד באופן שאף נשיא אמריקאי לא עשה לפניו. אבל במקביל הוא קולע לעוינות מתמשכת כלפי בנקאות מרכזית בארה"ב, שאין לזלזל בכוחה. משקיעים שלוקחים את הפד ואת עצמאותו כמובנים מאליהם, צריכים אולי לרענן את קריאת ההיסטוריה שלהם.

ההיסטוריה הזו החלה ב-1790, כאשר שר האוצר אלכסנדר המילטון הגיש את הצעתו להקמת "הבנק של ארצות הברית". כמו הבנק של אנגליה, התוכנית הייתה שהבנק הזה יספק הלוואות למגזרים הציבורי והפרטי, והשטרות שהוא ינפיק יהיו כסף נייר אחיד לעסקאות מסחריות.

נציג וירג'יניה בקונגרס, ג'יימס מדיסון (מאוחר יותר נשיא), ושר החוץ, תומאס ג'פרסון (גם הוא התמנה לנשיא מאוחר יותר), ניסו לחסום את התוכנית של המילטון, בטענה שהממשל אינו יכול להקים בנק לפי החוקה. ההתנגדות שלהם נבעה גם מהגישה השכיחה בדרום החקלאי ובמגזר החקלאי בכלל, שהיה בעל חובות לגבייה ולא האמין בבנקים. זו הייתה חשיבה פופוליסטית, שעוד תחזור על עצמה.

הנשיא ג'ורג' וושינגטון צידד בהמילטון, והבנק קיבל ייפוי כוח ב-1791. אבל הכוחות האנטי-בנקאיים המשיכו להלום, וייפוי הכוח הזה פקע בלי חידוש ב-1811. אחרי חמש שנים קשות לכלכלה, הבנק השני של ארצות הברית הוקם בתמיכת מדיסון, הנשיא החדש. אבל כעבור שני עשורים, שוב לא חודש המינוי של הבנק, הפעם ביוזמת הנשיא אנדרו ג'קסון.

משנת 1836 הייתה ארה"ב המדינה החשובה היחידה ללא בנק מרכזי. "אחר כך הייתה לנו תקופה שהתאפיינה באי יציבות פיננסית ובגיליון ציונים גרוע מזה של כל כלכלה אירופית גדולה", מסביר מייקל בורדו, היסטוריון כלכלי מאוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי. גלי גאות ושפל באו בקצב מהיר, וסדרת משברים פיננסיים משתקים הגיעה לשיא ב"פאניקה של 1907". חומרת האירוע הזה יצרה מומנטום למען הקמת בנק מרכזי. למרות התנגדות חזקה, הוא הוקם ב-1913.

השנים שחלפו מאז, עם כמה חריגים בולטים, היו טובות יותר. הכלכלה התנודדה בצורה הרבה פחות פראית מאשר בעבר, ועם פחות משברים פיננסיים, והפד צבר יותר עצמאות, שבודדה אותו משאיפתם של הפוליטיקאים להיטיב כביכול עם הכלכלה לפני בחירות. הפד הפך לנווט אמין יותר של הכלכלה.

אך כשהפד מפשל, או כשהזמנים רעים, העוינות המסורתית של אמריקה לבנק מרכזי חוזרת וצצה. היא הייתה הגרועה ביותר בדורות האחרונים בתחילת שנות ה-80, כשהפד בניצוחו של פול וולקר הידק את המדיניות שלו באגרסיביות כדי לרסק את האינפלציה, ופגע בתוך כך בכלכלה. בימינו זוכה וולקר לשבחים על מדיניותו, אבל בזמנו הוא הותקף על ידי הימין והשמאל כאחד. קבלני בנייה ממורמרים שלחו לו השכם והערב תחינות להורדת ריבית, גם כאשר הנשיא רייגן עצר בלשונו ולא הביע דעה.

המשבר הפיננסי של 2008 גרם גם הוא נזק כבד ומוצדק לאמינות של הפד, מאחר שהבנק המרכזי לא העריך נכונה בלשון המעטה את הסיכונים שיצרה בועת נכסי הדיור. גם המדיניות הלא שגרתית שאומצה כדי להילחם במיתון הכלכלי נחשבה למוגזמת מאוד על ידי מבקרים, שהיו משוכנעים שהפד מכניס את הכלכלה לסיכון של ערעור בסיס המטבע ואינפלציה מסיבית.

מדינות אחרות מהללות את הבנקים המרכזיים שלהן: ליום השנה ה-300 שלו ב-1968, ריקסבנק השבדי השיק את חלוקת פרס נובל בכלכלה, והחגיגה המקבילה של הבנק אוף אינגלנד ב-1994 הגיעה לשיאה בטקס הודיה בנוכחות המלכה. הפד תכנן תחילה לציין בגדול את שנת המאה להקמתו ב-2013, אבל בחר לבסוף בחוכמה באירוע צנוע יותר.

טראמפ יכול למצוא אהדה גם מעבר לבסיס הפופוליסטי שלו כשהוא מאיים על עצמאות הבנק המרכזי - אחרי הכול, בכל המגוון הפוליטי יש סנטימנט נגד הפד. אפילו כמה אנשים פיננסיים מתוחכמים לא היו יוצאים מכליהם לראות את הבנק המרכזי מרוסן יותר. כדאי להם לחשוב על כך עוד פעם.