בחודש האחרון אנו עדים למתקפת פרסומים וזעקות שבר בתקשורת: "הסינים השתלטו על נמל חיפה", "הצי האמריקני לא יעגון יותר בנמל", "יש לבטל את ההסכם".
אולי די?
יש הבדל גדול בין ביקורת לגיטימית וחשובה על מוסדות המדינה והתנהלותם, לבין פרסומים קיצוניים, שניתן לחשוד שחלקם משרתים בעלי אינטרס.
בואו ניצמד לעובדות: ארבע חברות זרות ניגשו למכרז להפעלת נמל חיפה ולהקמת נמל אשדוד. אף חברה אמריקאית לא ניגשה למכרז, למרות ש"שר התחבורה הזמין את שגריר ארה"ב וביקש ממנו לסייע בלחץ על החברות האמריקאיות שיבואו לפה, והן לא רצו לבוא". החברה הסינית שזכתה במכרז קיבלה את הזכות לבחור - האם להקים את הנמל באשדוד או לתחזק ולהפעיל את הנמל בחיפה. היא בחרה באופציה השנייה.
בניגוד לפרסומים, היה דיון (אפשר להתווכח על טיבו) בין גופי הביטחון והגורמים הרשמיים השונים בישראל. למעשה, עצם ההפרדה בין הקמת הנמל באשדוד לתפעול נמל חיפה נועדה למנוע מונופול של מדינה אחת על שני הנמלים הראשיים של ישראל, דבר שבהחלט משקף חשיבה על סיכונים אפשריים. שר הביטחון אף אישר את ההסכם ואת הנספח הביטחוני שלו, המפרט את גבולות האחריות של החברה הסינית.
אם כן, האמריקאים ידעו מראש על המכרז ותוצאותיו מאז 2015, אבל הנסיבות השתנו ומערכת היחסים של ארה"ב עם סין השתנתה לרעה בתקופת טראמפ.
ועדיין צריך לעצור ולשאול: האם האמריקאים מונעים מהצי שלהם לעגון בנמלים שמופעלים על ידי סינים? ממש לא. רק בחודש אפריל האחרון עגנה משחתת אמריקאית בנמל פיראוס, שנמצא בבעלות חברת COSCO הסינית.
האם התקבלה בישראל דרישה אמריקאית רשמית לביטול החוזה? לא לפי מקורות גלויים. גם ההתבטאויות הפומביות של בכירי הממשל מערבבות בין כמה נושאים, כמו וואווי ו-5G, תשתיות לאומיות ונושאים נוספים. צריך להודות שהמדיניות האמריקאית עדיין לא מגובשת וכך גם דרישותיה מבעלות בריתה. גם הצעת החוק שהסנאט צפוי להגיש אינה מדברת על ביטול החוזה, אלא מצביעה על "דאגה מהחכרת נמל חיפה על ידי הסינים" ומבקשת מממשלת ישראל "לשקול את ההשלכות הביטחוניות של השקעות זרות בישראל".
למרות כל זאת, ישנם בישראל לא מעטים שקוראים לממשלה לסגת מההסכם "כל עוד לא מאוחר מדי". חלקם אף נאחזים בהתנגדות של ראש עיריית חיפה עינת קאליש רותם (לא לנמל, אלא לקטע קצר שהיא רוצה להפקיע לטובת שדה תעופה עתידי) כאוחזי שלל רב ומייחלים שזו "תציל אותנו מהאסון המתממש".
במילים אחרות, הם קוראים למדינת ישראל לספוג עלויות של מאות מיליוני דולרים; להסתכן במשבר נוסף דמוי משבר הפלקון מ-1999, שיפגע קשות (אולי אנושות) ביחסים הכלכליים המצוינים עם סין; ולעכב בעוד כמה שנים את פתיחת נמל המים העמוקים היחיד המתוכנן למדינה.
אפשר לפעול אחרת: ראשית, להפסיק ללבות את האש. באופן אירוני, חלק גדול מההתעוררות האמריקאית החלה בעקבות כתבות מתלהמות בעיתונות הישראלית.
שנית, לחשוב בהיגיון. נכון, סין אינה דמוקרטיה והחברות הסיניות מחוברות בצורה כזו או אחרת לממשל. אבל צריך לבחון את הנושא בצורה שקולה ולא להיכנע לפאניקה מיותרת. בכל זאת, מדובר בכלכלה השניה בעולם וכולם, כולל האמריקאים, ממשיכים לעשות איתה עסקים.
שלישית, החיים הם לא שחור ולבן וגם למקרה הזה יש מגוון פתרונות ביניים. למשל, ניתן לשדרג את הנספח הביטחוני (אולי בדומה לנספחים ביטחוניים שהאמריקאים מצרפים להסכמים שלהם עם חברות סיניות), ובמקביל לקיים דיאלוג מקצועי עם הסינים כדי למנוע משבר מיותר. זה אפשרי, אבל צריך להיעשות בדיאלוג שקול ורציונלי. בואו נתחיל מהרגעת הכתבות בעיתונות.
הכותבת היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.