הסיוט של טראמפ: קמאלה האריס היא המשיח הדמוקרטי הבא?

השאלה הגדולה שמתחילה להשתלט על האג'נדה הפוליטית האמריקאית היא האם קמאלה האריס, שזינקה לסטרטוספרה בעקבות ביצועיה בעימות הדמוקרטי הראשון, היא אובמה ממין נקבה, כוכב מזהיר שדרך ברקיע הליברלי, או פוליטקאית שצריך לטאטא אותה, ומהר, מהזירה הציבורית.

אמור לי מה תשובתך ואומר לך מי אתה. רוב הדמוקרטים מתחילים לראות בהאריס משיח חדש, המושיע המיוחל שיוביל מתקפה דמוקרטית שתצליח להניס את דונלד טראמפ מהבית הלבן חזרה למגדל שלו בשדרה החמישית. בעיני רוב הרפובליקאים היא מתחילה להצטייר כפוליטיקאית ממורמרת, שמנסה לפלס את דרכה לצמרת באמצעות שימוש ציני בחיצים משוחי רעל של תקינות פוליטית, תחמנות וזדוניות.

הנה הרקע: בעימות של המתמודדים הדמוקרטים, שנערך בשני סבבים, בימים ד' ו-ה' בשבוע שעבר, ניתנו לכל מתמודד רק כמה דקות חשיפה - ממש מיטת סדום טלוויזיונית, שבה כל מתמודד נאלץ למצוא גימיק כדי להתבדל ממתחריו.

הגימיק של האריס היה מארב מתוכנן לג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר ועתה המתמודד המוביל בין 25 מתחרים (20 מתוכם השתתפו בעימות). האריס תקפה אותו בגין התבטאות שהשמיע לא מכבר על שיתופי הפעולה שלו, לפני שנים, עם שני מחוקקים רפובליקאים. הבעיה היא, שאותם מחוקקים, שמתו בינתיים, היו גזענים ששאפו להנציח את ההפרדה בין שחורים ללבנים.

"אינני מאמינה שאתה גזעני", פנתה הסנאטורית השחורה לביידן במהלך העימות. "אני מאמינה לאמירתך שאתה מחויב למצוא מכנים משותפים. אך נעצבתי לשמוע - וזה אישי - את דבריך על שיתוף הפעולה שלך עם שני סנאטורים שבנו את הקריירה שלהם על מסד של הפרדת גזעים בארץ הזו". היא האשימה אותו שבסוף שנות ה-70 הוא תמך במדיניות ובמהלכים שמנעו מילדות שחורות ללמוד בבתי ספר שבהם הונהגה האינטגרציה בין שחורים ללבנים.

ביקום הדמוקרטי, תמיכה בגזענות היא כפירה בעיקר, בגידה בקהילה. צריך הרבה אומץ, אם לא חוצפה, להאשים אדם כמו ביידן בגזענות. במשך עשרות שנים הוא בנה רקורד ליברלי כמעט מושלם, ולאחר הכל, הוא היה סגנו של ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון. ככלל, הציבור השחור אוהב אותו, תומך בו ורואה בו ממשיך דרכו של אובמה.

ויחד עם זאת, המתקפה של האריס נשענה על מסד עובדתי מוצק. בשנות ה-70 אכן התנגד ביידן להסעה כפויה (BUSING) של תלמידים לבתי ספר מרוחקים שנועדה להשיג אינטגרציה גזעית בכל מוסדות החינוך הציבורי. הורים לבנים לא אהבו זאת וביידן - אומנם ליברל, אך בכל זאת פוליטיקאי תאב קיום - הכריז אז כי זו דרך שגויה להשגת שוויון גזעי. האריס עשתה שיעורי בית, חיכתה להזדמנות המתאימה ושיגרה את הטיל המונחה שלה, עם מטען נפץ של רסיס ביוגרפי אישי, נוגע ללב, הישר ללב הקמפיין של סגן הנשיא לשעבר.

"הייתה ילדה קטנה בקליפורניה... שנרשמה בבית ספר מעורב והוסעה לשם באוטובוס מדי יום", היא אמרה. "הילדה הזו הייתה אני". ביידן, שפניו היו נעוצות בקהל, הפנה את ראשו והביט בה בתדהמה. האווירה הייתה מחושמלת. תגובתו, הכחשה גנרית שהושמעה בשאט נפש, אך לא בפתוס אמין - "לא שיבחתי סנאטורים גזעניים... זה לא נכון" - הייתה צפויה ולכן בלתי משכנעת.

האריס הצליחה להצטייר מיד כאדם שנשרט מחוויה קשה; ביידן הצליח להצטייר כפוליטיקאי לאה. "מלאכת מחשבת", התמוגגו אחר-כך האנליסטים בניתוחים על המהלך שלה. "נוק אאוט לביידן". לא הפריעה העובדה, שבתוך פחות מדקה לאחר חילופי הדברים בעימות, העלה מטה הבחירות של האריס לאינטרנט תצלום שלה כילדה קטנה, בתלבושת אחידה, עם שתי קוקיות ועיניים גדולות וחכמות, שגרף רבבות צפיות. חולצות טי עם התצלום והכתובת "הילדה הקטנה הזו היא אני" כבר נמכרות ברשת (29.99 דולר, באדיבות ארגון הקרוי "קמאלה האריס למען העם"). מי שטמנו את המארב לביידן ידעו היטב מה הם עושים.

וכך, בתוך כמה דקות, נולד כוכב חדש באמריקה. יש ריק גדול במפלגה הדמוקרטית ויש רצון עז למלא אותו. למרות שרוב האמריקאים אינם אוהבים את טראמפ ו/או בזים לו - 57% מהם הצהירו ש"בהחלט" לא יצביעו בעדו, על פי סקרים - לא קם מנהיג שמצליח להתמודד עמו ביעילות, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם במרחב החברתי, המוסרי והתקשורתי. כמובן, הזירה מלאה בפוליטיקאים שתוקפים את הנשיא, אבל הוא מאפיל על כולם. הוא מצליח לשאוב את החמצן התקשורתי מכל מותחי הביקורת עליו. בין אם נאהב זאת ובין אם לאו - הוא מיתמר כגוליבר מעל דורשי רעתו. אולי זה חוסר הבושה שלו, נכונותו ללכת עד הסוף, להתקרבן ללא עכבות, ולהעליב בלי חשבון. אנשים אוהבים לעקוב אחריו ולצפות בו כפי שהם אינם יכולים להסיר עיניים מתאונת רכבות שעומדת להתרחש כל רגע. את מי הוא ישכיב על הקרשים היום? מה יגרום לו להתפוצץ מכעס מחר? הערך הבידורי של נשיאות טראמפ מעולם לא היה מוטל בספק.

אל הריק הדמוקרטי הזה נכנסת קמאלה האריס, נישאת על גל עלבונותיהם ותסכוליהם של עשרות מיליוני דמוקרטים ואחרים מנשיא שהם אינם מכבדים, או אפילו מטילים ספק בלגיטימיות של נשיאותו, כפי שאמר הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר בסוף השבוע: "טראמפ הפסיד בבחירות והוא קיבל את הנשיאות מפני שהרוסים התערבו (בבחירות) למענו".

הגוש האנטי-טראמפי בארה"ב מייחל שהאריס תצליח למלא את הריק הדמוקרטי מכוח מי שהיא: אישה עם פה גדול, תעוזה שגובלת בחוצפה, אינטלקט מושחז, שאפתנות אינטנסיבית ואינסטינקטים של חיית טרף שמסתתרים מאחורי חיוך שובה לב. לאחר הכל, בדקות המעטות שניתנו לה בעימות היא לא רק כרסמה בעליונותו של המועמד הדמוקרטי המוביל אלא הראתה את הפוטנציאל שלה להוציא את טראמפ משיווי משקלו.

כל מקצוען בחירות, כל בוחר בעל מודעות, כבר עשה חשבון שהאריס היא סך כל מרכיבי הסיוטים של טראמפ: גם אישה, גם שחורה, גם עורכת דין, גם תובעת (לשעבר), גם תוקפנית וגם הבעלים של לשון חדה כתער. המיזוגניות של טראמפ היא אחד מסימני ההיכר שלו. לא שכחנו שהוא אמר פעם על מראיינת לא אוהדת שהיא "שותתת דם מכל החורים". אנו זוכרים את התבטאותו על קארלי פיורינה, לשעבר המנכ"ל של HP, שהתמודדה בפריימריס של המפלגה הרפובליקאית ב-2016, מול טראמפ: מי יצביע לאישה עם פרצוף כזה? ועם נשים שחורות בעלות מעמד, נאמר מחוקקות, יש לו בעיה גדולה עוד יותר: לדעתו, הן בעלות אי קיו נמוך. (למשל צירת בית הנבחרים מקסין ווטרס). ובכן, נראה אותו משתלח כך במחוקקת השחורה קמאלה האריס.

בבית הלבן כבר מבינים את פוטנציאל הסיכון של האריס, למרות שאין שום ודאות שהיא תגיע לשלב הגמר. "הייתי מודאג יותר ממועמדותה של קמאלה האריס מאשר ממועמדותו של ג'ו ביידן", אמר ל"ניו יורק טיימס" מאט שלאפ, יו"ר האיחוד הקונסרבטיבי ומקורב לטראמפ. "ג'ו ביידן שראינו בעימות הוא האדם שהייתי מת להתמודד נגדו. אבל אם האריס תיבחר, היא עלולה להרכיב מחדש את קואליציית אובמה. חוץ מזה, היא תהיה ראשונה (כלומר הנשיאה השחורה הראשונה). הדמוקרטים אוהבים דברים כאלה".

אם אכן תצליח האריס לסחוף את כל השחורים ואת העובדים הלבנים מהמערב התיכון, כפי שעשה אובמה, המועמדות הדמוקרטית תהיה כנראה מונחת בכיסה, ואולי אפילו הנשיאות. אבל להאריס יש דמיון נוסף לנשיא הקודם: שניהם לא נראים ממש שחורים, אלא "שחורים בהירים" - בני תערובת (אביה של האריס הודי, אמה מג'מייקה). שערה של האריס חלק, לא מקורזל, וללבנים שמרנים, שמאסו בטראמפ, יהיה קל יותר להצביע בעד שחור לייט.

וכך, אין זה אלא טבעי שמקורבי טראמפ, או אנשים שמקדמים את דעותיו, ואפילו טראמפ עצמו, זיהו את הסכנה עוד לפני העימות והשיקו קמפיין מבוזר להציג את האריס כמרשעת, ובקיצור: סחורה פגומה. מילת המפתח היא NASTY, שם תואר לנשים מורדות ומרדניות, שאינן פוחדות לפתח את הפה. מרשעת, או זדונית, הן המילים הקרובות ביותר לתרגום נאמן של NASTY.

במאי, אחרי עדות של שר המשפטים, וויליאם באר, בסנאט, שבמהלכה חקרה אותו האריס חקירת שתי וערב, אמר טראמפ: "היא הייתה קרוב לוודאי זדונית ביותר". בינואר, אחרי שהאריס השיקה את הקמפיין שלה, אמר הנשיא: "יש לה דרך מחשבה זדונית למדי". ורוזאן בר, הקומיקאית שפוטרה מ-ABC בגין התבטאויות גזעניות, הורידה את הדיון לרמת הביבים במארס, כאשר כינתה את הסנאטורית "קמא-סוטרה האריס", ורמזה לכך שהיא חבה את עלייתה המטאורית בממשל של קליפורניה ליחסיה עם ראש עיריית סן פרנסיסקו, ווילי בראון. "היא שכבה את כל הדרך למעלה", אמר רוזאן.

צפו להגברה משמעותית בקמפיין ההשמצות נגד האריס בעקבות הצלחתה הגדולה בעימות הדמוקרטי. אנו רק בתחילת הדרך.